הפעם כליבה קטנה יותר, הנקראת באנגלית Cam Clamp, בתרגום חופשי, כליבת זיז.

זו אינה כליבה גדולה וכבדה המיועדת לתת כח לחיצה של 200 ק"ג בעת הדבקה, אלא כליבה קטנה לאחיזה עדינה של עבודות קטנות. כליבות כאלה מיוצרות באופן מסחרי ונמכרות תחת השם Klemmsia, הנה אחת שצילמתי בסדנת נגרים אמנים. נעילת הכליבה נעשית ע"י משיכת הזיז הבולט בלחי התחתונה:

איך זה שיש כל כך הרבה אנשים, ארגונים ואפילו עסקים שמנסים ליצור חברה בת קיימא בנפרד? איך זה שמקבלי ההחלטות, המגזר הציבורי והפוליטיקאים נכשלים שוב ושוב בקבלת החלטות שמשרתות את האזרחים שלהם? כנראה שיש לשאלות הללו יותר מתשובה אחת, ובכל זאת, האם אנו עוצרים מספיק פעמים כדי "להפנות את המצלמה אלינו" ולהבין מה באופן ההתנהלות שלנו אולי משמר פרדיגמות שאבד עליהן הכלח, פרדיגמות שאינן מקדמות את זכויות האדם של כל סוגי האוכלוסייה ושמחמירות יותר ויותר את הפגיעה הסביבתית? תיאוריית U מנסה לסייע לנו להגיע למסקנות ולפתרונות דרך הקשבה חדשה והתבוננות פנימית. בסיקור הבא אני רוצה להציג את התאוריה והכלים שלה וללמוד כיצד נוכל לשנות את החברה שלנו, את עולם העסקים ואת עצמנו כדי לקדם חברה צודקת ובת קיימא.

מפתח התיאוריה אוטו שארמר הוא פרופסור לכלכלה ב-MIT שעסק רבות בייעוץ ארגוני ובמנהיגות. התיאוריה צברה פופולריות רבה במסגרת קורס חינמי מקוון שרץ זו הפעם השלישית באוקטובר 2016, עם 80,000 משתתפים ברחבי העולם. התיאוריה גורסת שאיכות התוצאות שאנו יוצרים בכל מערכת חברתית היא פונקציה של איכות המודעות או תשומת הלב ממנה אנו פועלים. כדי להגיע לשינוי חברתי משמעותי מציע שארמר לעבור למצב מודעות אקוסיסטמית. כלומר מודעות מערכתית, השואפת למקסם את התועלת של כלל המערכת באמצעות השימוש במתודולוגיית ה"מסע" של תיאוריית U. זהו המסע שיוכל לסייע לנו לנוע מנעלינו שלנו, לנעליו של האחר, ומשם לחיבור עמוק יותר למקורות הידע הפנימיים שלנו, לחשיבה יצירתית ולמודעות עצמית. ניתן להבין את התיאוריה ב-3 אופנים: כמסגרת עבודה, שניתן ליישם בארגון מסוים; כשיטה להובלת שינוי מעמיק, למשל כפי שמשתמשת בו ממשלת סקוטלנד; וכדרך הוויה – חיבור אותנטי לעצמי האפשרי.  

לפני שאצלול להסברים אני רוצה להתחיל דווקא מהסוף. מה שמספר פרופסור אוטו שארמר הוא שרבים מהנחשפים לתיאוריה נוטים לומר לו שהם מרגישים שהוא לא מסביר משהו שלא היה ידוע לפני כן. אבל למרות שאולי חלק מהרעיונות לא חדשים להם, רבים מעידים שהתאוריה כן עושה סדר, ומספקת לא רק ידע תאורטי, אלא גם כלים שימושיים ליצירת שינוי חברתי ושפה נגישה לתקשורת שהיא אחרת. גם לי התאוריה עשתה הרבה סדר ולימדה אותי גם להתבונן ברמות ההקשבה שלי, גם להיות אמפתית יותר כלפי אחרים וגם להיות יותר סבלנית לתהליכים חברתיים בהם אני לוקחת חלק.

ועכשיו צוללים…

התיאוריה פותחה על סמך ההבנה שכדי ליצור שינוי חברתי אמיתי לא מספיק לדעת מה אנחנו עושים ואיך, אלא עלינו להבין גם מהו המצב הפנימי ממנו אנו פועלים. על פי שארמר מכל יכולות המנהיגות, הקשבה היא זו שהכי ממעיטים בערכה. לתפיסתו רבים מהכשלים המנהיגותיים של ימינו נובעים מחוסר הקשבה לעצמנו ולאחרים וחוסר חיבור למה שקורה במציאות כרגע. הקשבה היא בעצם יכולת בסיסית, בה אנו עושים שימוש ברוב שעות היום, השאלה היא איזו הקשבה? לאחר שנים של מחקר והתבוננות בהקשבה, שארמר הגיע למסקנה כי קיימות 4 רמות הקשבה וכי ברוב הזמן אנו נוהגים להימצא ב-3 הרמות הראשונות. הרמה הרביעית היא הרמה הפחות שכיחה אבל היא הרמה החיונית לשיתוף פעולה ולמנהיגות אפקטיבית.

וגם, למה U? זהו המודל הויזואלי המתאר את רמות ההקשבה. ככל שנעמיק את ההקשבה שלנו וניכנס פנימה יותר, נגלוש במורד האות U ונעמיק את מידת תשומת הלב וההקשבה שלנו. משם נוכל ליצור מציאות חדשה המכירה במצב הנוכחי ומפתחת עתיד אפשרי שהוא נכון יותר לכל השחקנים בו ולא רק לחלק מהם.

במאמר זה נתחיל מהצגת הצד השמאלי של ה-U. זהו החלק בתהליך בו אנו אט אט מתקדמים במורד ה-U, משילים את הדעות הקדומות שלנו והאגו שלנו ומתחילים להקשיב ל"שדה" החברתי האמיתי בו נתחבר למקומות האותנטיים שלנו, בתוך עצמנו ועם אחרים. הצד השני של ה-U מתאר את פיתוח הפתרונות, את היציאה לפעולה שמבוססת על ההקשבה העמוקה שפיתחנו. כך נראה ההסבר לחלק השמאלי של ה-U בתרשים (אמנם רואים את כל האות U, אבל התרשים מתייחס רק לצד השמאלי):

רמות ההקשבה לפי תיאוריית U. התרשים מתאר רק את החלק השמאלי של הU.

הרמה הראשונה נקראת downloading, או "הורדה" – בדומה לאופן בו מורידים קבצים שהם כבר מידע נתון מכרטיס זיכרון למחשב. הקשבה זו מבוססת על ההרגלים שלנו, אנו בעצם מאשרים מחדש את מה שכבר ידוע לנו. לשם ההמחשה נדמה את כלל הידע שיש לנו למעגל תחום כמו בציור א' – ואת המקום שממנו מתבצעת ההקשבה שלנו כנקודה אדומה. זוהי הקשבה במעיין חדר סגור, עם וילונות סגורים, שכל מה שנשמע בו מוגבל למה שאנחנו מכירים – המושגים שלנו וההרגלים שלנו.

ציור א'

ציור א' – הורדה/ downloading

נשמע מוכר? אולי קרה לכם שלפני שמישהו סיים לתאר רעיון כבר הייתם בטוחים שאתם מבינים אותו ובסוף התברר שהוא מתכוון למשהו אחר לגמרי? או להיפך? שסיפרתם משהו וכל הזמן ניסו להשלים לכם את הרעיון והמשפט באופן שגוי? דוגמא אחרת ששארמר מביא בספרו מתייחסת להתראות על פיגועי 9/11 – כאשר הנשיא בוש וסגן הנשיא דיק צ'ייני קיבלו את תדרוכי ה-CIA שהתריעו על מתקפת טרור העומדת לקרות, הם היו מרוכזים כל כך במלחמה עם סאדאם חוסיין עד שהם לא היו מסוגלים להכיר ולשמוע את האזהרות הללו, לא משנה כמו ברורות הן היו. לי זה גם מזכיר את השתלשלות האירועים במלחמת יום הכיפורים.

מהחוויה שלי, בעת התפתחות של יוזמה חדשה, קבוצה חדשה הפועלת יחד לראשונה, או אפילו הצטרפות של משתתפ/ים חדשים לקבוצה קיימת, חוסר ההיכרות בין האנשים והרצון להישמע מביאים פעמים רבות לשיח מהסוג הזה. לטעמי המחאה של 2011 התאפיינה בהקשבה מהסוג הזה. יכולתי ללכת בין האוהלים בשדרות רוטשילד ולראות קבוצות שונות מנסות לקדם אג'נדות שונות, בלי ניסיון לחבר, לקשר ולייצר שותפות אחת גדולה.
אין זה אומר שאין אמת בידע הקיים אצלנו, או באג'נדה אותה אנו רוצים לקדם, רק חשוב לשים לב למצבים בהם זוהי רמת ההקשבה, על מנת שלא להפסיד את ההזדמנות ללמוד משהו חדש או לבלום את יכולתנו להבין פרספקטיבות של אנשים אחרים.

הרמה השנייה נקראת "הקשבה עובדתית" (factual listening) או "הקשבה מבחוץ". בהקשבה מסוג זה אנו מבחינים בכך שישנו מידע חדש. אנו שמים לב שיש משהו שהוא שונה ממה שציפינו לשמוע. היכולת שלנו להבחין בכך תלויה ב"ראש פתוח" (open mind) – לראות בעיניים רעננות מידע שלא הכרנו. ההמחשה לכך בציור ב' מתארת את נקודת ההקשבה שלנו מתקרבת לשולי מעגל הידע שלנו, פתאום אנו מסיטים את הווילונות ורואים שיש משהו אחר שקורה בחוץ.

ציור ב'

ציור ב' – "הקשבה מבחוץ"

מתברר שצ'ארלס דרווין היה נוהג להסתובב כל הזמן עם פנקס בו הוא היה רושם תצפיות שהיו מנוגדות לתיאוריה שלו. הוא הבין שלמרות האינסטינקט שלנו לשלול מה שלא מתיישב עם מה שמוכר לנו (רמה 1), דווקא משם יכולים להגיע רעיונות חדשים ויצירתיות רבה. כך נהוג גם במחקר מדעי איכותי באופן כללי, בו מצופה מהחוקר להכיר ולהתייחס למידע שסותר או שעלול לסתור את מסקנות המחקר שלו.

"אויב" שכיח ליכולתנו להפעיל רמת הקשבה זו הוא "קול השיפוטיות" (Voice of Judgement) אשר חוסם את הראש הפתוח שלנו.

כל עוד אנו פועלים דרך שתי רמות הקשבה אלו – "הורדה" ו"הקשבה עובדתית" – אנו עושים שימוש בהקשבה שמקורה בגבולות הסדר המנטלי שלנו. אבל בעת עיסוק בבעיות סבוכות של שינוי חברתי, הקשבה מסוג זה איננה מספיקה לפתרון בעיות. ישנן עוד שתי רמות נוספות של "מקורות הקשבה" (כלומר מקומות מהם אנו מקשיבים) שהן קריטיות ושהן מצריכות את תשומת ליבנו המכוונת לשם פיתוחן ושימוש בהן.

הרמה השלישית היא הקשבה אמפתית, או "הקשבה מבפנים". אנו עוברים מצפייה בעולם האובייקטיבי של דברים, מספרים ועובדות לצפייה הלוקחת בחשבון את הסיפור של האדם האחר, מערכת שלמה אחרת של חיים. כדי להיות מסוגלים להקשיב באופן זה אנו פותחים את הלב שלנו (open heart), ומנסים לראות את המידע או הסיטואציה מנקודת מבטו של מישהו אחר. לשים את עצמנו במקומו ובחוויה שהוא חווה. רמה זו יוצרת חיבור רגשי לאדם האחר, חיבור שלא נעלם כל כך במהירות. אפשר לומר שזוהי הקשבה "מהשדה" (listening from the field). בציור הויזואלי שלנו זה ייראה כאילו יצאנו ממעגל הידע שלנו ושמנו עצמנו בנקודה חדשה לגמרי שהיא נקודת מבטו של האדם השני –

ציור ג'

ציור ג' – הקשבה מבפנים

הקשבה אמפתית היא מיומנות שניתן לפתח ולתרבת, היא מצריכה מאיתנו לעשות שימוש באינטילגנצית הלב. לטעמי סיורים והרצאות שנערכים לקירוב לבבות, בהם אנשים מרקע מסוים מגיעים לראות כיצד חיים אנשים אחרים, לדבר איתם ולהקשיב להם מבטאים הקשבה מהסוג הזה.
ישנה גישה תכנונית-עיצובית היוצאת מנקודת הנחה זו – "עיצוב מונחה אנוש" או משתמש (באנגלית: Human Centred Design). נהוג להשתמש בגישה זו גם לפתרון בעיות חברתיות וסביבתיות על ידי למידת אוכלוסיית היעד בכל מיני דרכים יצירתיות כמו לינה והתארחות בביתם של נציגים מקהל היעד, הצטרפות ליום עבודה וכדומה. בראיון מחקרי שעשיתי בנושא סיפר לי מעצב תעשייתי שהיתה לו משימה לחקור בית חולים בו היתה בעיית שירות גדולה. כדי להבין יותר לעומק מהיכן היא נובעת הוא התאשפז בבית החולים במשך מספר ימים ואחד הדברים שהוא גילה הוא כי התקרות בבית החולים מתפרקות ומלוכלכות מאוד. אם הוא לא היה נשכב על מיטת מטופל ומסתכל על הדברים מנקודת מבט זו, כנראה שלא היה שם לב לכך לעולם.

"אויב" שכיח ליכולתנו להפעיל רמת הקשבה אמפתית לפי שארמר הוא "קול הציניות" (Voice of Cynicism) אשר חוסם את הלב הפתוח שלנו וגורם לנו לריחוק רגשי מהאחר.

וגם אם כל מה שכתבתי עד עכשיו לא חידש לך הקורא/ת, אולי תסכימי איתי שגם אם אנו מודעים לכל הרשום ויודעים לעשות שימוש ברמות הללו, איננו עושים בהן שימוש מושכל ומודע לאורך שעות ההקשבה הרבות שאנו שותפים בהן יום יום.

הרמה הרביעית היא מה שנקרא "פרזנסינג" presensing שזהו חיבור בין המילה 'חישה'- sensing  לבין המילה 'נוכחות' – being present (באנגלית – )presensing=being present+sensing. שם אחר להקשבה מסוג זה הוא הקשבה מחוללת או יוצרת. רמה זו מצריכה מאיתנו להקשיב עם "רצון פתוח" (open will). כלומר, להיות מוכנים להרפות ממה שבאנו איתו לסיטואציה ולאפשר למשהו חדש להיווצר, מהעתיד האפשרי. משהו שנובע מהפוטנציאל האמיתי של מי אנחנו ומי אנחנו רוצים להיות. זהו מצב שיכול להתרחב עם אנשים נוספים, בקבוצה, או לבד, כאשר אנחנו קשובים לעצמנו ולרגע ההווה.

איך אפשר לדעת האם הגענו לרמת ההקשבה הזו? ניתן להבחין ברמת אנרגיה גבוהה, ובמשהו בתחושת הזהות העצמית שהתקרב קצת יותר למי שאנו באמת או מי שאנו יכולים להיות. ברמה הקבוצתית אנו מניחים את העצמי הפרטי שלנו ומתחברים למשהו שהוא יותר קולקטיבי. זה מורגש גם מבחינת האווירה. החיבור לא נובע מהקשבה חיצונית או אמפתיה, הוא נובע מחיבור שקשה לתאר במילים והתחושה בסוף השיחה/הפעילות היא שסיימנו אותה שונים ממה שהתחלנו אותה. ברמה האינדיוודואלית נחוש מעיין חיבור לעצמנו, שהגענו למקום אותנטי ופוקח עיניים.

זה קצת קשה להסביר מילולית, ומתוך כך גם קצת קשה לעיכול. אנסה להסביר זאת עם שלוש דוגמאות:

• רמה 4 בקבוצה – מכירים את משחקי הכדורסל האלה של מכבי תל אביב שקורים להם אחת ל.. שכל הקבוצה פועלת לא כמו 5 שחקנים, אלא כמו גוף אחד? במצב כזה ישנה פעולה/עשייה שבה כל החלקים המרכיבים אותה ב"שדה" החברתי נעים בהרמוניה ותיאום.
• רמה 4 בין שני אנשים – גם כאשר שני אנשים או יותר מאלתרים יחד במוזיקה אפשר לחוש בכך. הנה דוגמא לקונצרט של זובין מהטה והטנור הידוע פלסידו דומינגו בה במיוחד ב-30 השניות האחרונות אפשר לראות כיצד זובין מהטה נע בין 4 רמות ההקשבה (כל הסרטון הוא 3 דקות)
• רמה 4 באופן אינדיוודואלי – באופן כללי התאוריה בעצם מתייחסת למקרים מסוימים בהם נחווה חוויה כזו במסגרת קבוצה, ולמקרים אחרים, בהם נחוש את ה"שדה" לבד עם עצמנו. בקטע שבלינק רואים את וויל סמית' מסביר למאט דיימון, שהוא שחקן גולף איך "לחוש את השדה". בקטע זה החוויה היא פנימית ואישית, השחקן מתחבר לעצמי האותנטי, הפוטנציאלי שלו. (מתוך הסרט "האלופים")

ציור ד מציג איך אנחנו הופכים מודעים לכלל הדעות/השדה החברתי

לא חוויתי הרבה מאוד פעמים את החוויה ששארמר מתאר. כחלק מהשתתפות בקורס המקוון של MIT, חוויתי זאת בתרגול של אחת המתודות (שיורחבו במאמר הבא) בקבוצת לימוד שפתחנו בפרדס חנה.
מקרה מאוד עצמתי קרה לי לאחרונה כחלק מיוזמה שאני שותפה לה. מטרת היזמה היא לעורר תנועה אזרחית גדולה לשינוי. באחד המפגשים הראשונים הייתה אוירה מיוחדת במינה. השיחה היתה קולחת, אחד השלים את הרעיון של השני, והיתה התקדמות משמעותית בזמן יחסית קצר ביעדים ששמנו לעצמנו לפגישה. אחרי שהפגישה הסתיימה הרגשתי כאילו כל אחת ואחד שנכחו היו כ"כ משמעותיים וכי מה שנוצר במפגש היה פרי חשיבה משותפת וסינרגטית. התחושה גם היתה הדדית – אחד השותפים שהגיע עייף מאוד למפגש הרגיש מלא אנרגיה בסופה, שותף אחר בעל ניסיון רב ביוזמות דומות אמר שזו אחת הישיבות הכי פרודקטיביות שיצא לו לקחת בהן חלק. היתה תחושת חיוניות גדולה, וסיימנו באווירה מאוד חיובית וחדורת מוטיבציה.

הרמה הזו היא המימד החבוי של התהליך החברתי המשותף שלנו. היא אינה קלה ונגישה להבנה, אך ייתכן שהיא נקודת המינוף החיונית לנו כיום בכדי להביא לשינוי מעמיק. השאלה העומדת בבסיסה של תיאוריית U היא – מה אנו צריכים כדי ללמוד ולפעול מהעתיד המתהווה? פעולה ברמת הקשבה 4 מצריכה מאיתנו להתחייב: להתחייב לשחרר את כל מה שהוא לא חיוני ולאפשר לחדש והלא לגמרי ידוע להתהוות.

כאן אנו עלולים להיתקל ב"אויב" פנימי נוסף – "קול הפחד" (Voice of Fear). זהו הפחד מלאבד את מה שיש לנו ואת מי שאנחנו. הוא יכול להתבטא בפחד מלאבד ביטחון כלכלי, או פחד מלהיות מוחרם. פחד מלהיות לבדיחה ואפילו פחד ממוות. זהו הפחד מהלא נודע. אך זוהי המהות של מנהיגות, לאפשר ללא ידוע לקרות ולבטוח בתהליך ובאחרים השותפים לו.

האתגרים העצומים של ימינו מחייבים את כלל המערכות והארגונים הגדולים להמציא את עצמם מחדש. לשם כך עלינו לשאול – מי אנחנו? בשביל מה אנחנו כאן? מה אנחנו רוצים לקדם יחד?

בחוויה שלי מהתארגנויות כאלו ואחרות בארץ ובעולם, במיוחד כאשר מדובר בפעילות התנדבותית, גם כשאנחנו מעוניינים בטובת הכלל, אנו חוטאים פעמים רבות ביכולתנו "להיות השינוי שאנחנו רוצים לראות בעולם". בהרצאה הראשונה של הקורס המקוון מדבר שארמר על היכולת שלנו "לסובב את המצלמה" חזרה אלינו. לראות מה בדרך הפעולה שלנו, אפילו פנימה בתוך העמותה או ההתארגנות האזרחית שלנו, משמר את המצב הקיים ומסתכל רק כלפי חוץ בביקורת, מבלי לנסות ולראות את נקודת המבט של האחר. אני חושבת שאם נשכיל להשתמש בכלים שהתאוריה הזו מספקת לנו נוכל להגיע למחוזות חדשים של השפעה חיובית רחבת היקף, של תחושת אנרגיה ועצמה משותפת ושל התרגשות מכל מה שאנחנו עוד יכולים להשיג.

"As long as we just blame others for all the problems around us, particularly on a collective level, nothing positive and profound will change/happen. But if we are able to see ourselves in front of the mirror, see our own part in these bigger issues that we all face.. Turn the camera around – that's when new opportunities show up. "

Otto Scharmer, 2015

קצת היסטוריה למי שמתעניינ/ת

בגלגולה המקורי פותחה התיאוריה (או יותר נכון "תהליך ה-U") על ידי פרידריך גלאסי ודירק למסון בשנת 1968 ומאז הוצגה ושימשה לפיתוח ארגוני וחברתי וליישוב סכסוכים. בשנות ה-2000 "תהליך ה-U" הורחב על ידי אוטו שארמר שהטמיע בו תיאוריות שלו של "פרזנסינג" ("presensing"), וקפיטליזם 3.0. שארמר פיתח היבטים אלו יחד עם פיטר סנגיי, ג'וזף ג'רווסקי ובטי סו פלאוורס. יש הרבה מאוד חומר ביוטיוב ובאינטרנט בכלל. בימים אלו (2016) ממשלת סקוטלנד עושה שימוש במתודולוגיה כבסיס לדיאלוג מולטי-סקטוריאלי שמטרתו לטפל בבעיות לאומיות שלהם.

בחלק הבא של המאמר אדון בצד השני של ה-U ובחלק נוסף אפרט מספר מתודולוגיות אותן התאוריה מציעה.

למידע נוסף על הרקע לתיאוריה –

• לסובב את המצלמה אלינו – על אתגר הקיימות מנקודת מבט של אסטרונאוטים, הרקע וההסבר הכללי לתיאוריה, הU ההפוך – מאוד מומלץ (כדאי לצפות כרונולוגית)
• אוטו שארמר מסביר על רמות הקשבה – סרטון 1, סרטון 2

מקורות:

• קורס יולאב 1.0X
• מכון presensing

ספרים –

• Leading from the Emerging Future: From Ego-System to Eco-System Economies/ Otto Scharmer & Katrin Kaufer 2013
• Theory U: Leading from the Future as It Emerges / Otto Scharmer 2009

מאת: אלון אלירן ודניאל מישורי

קהילות אקולוגיות עירוניות?

האסוציאציה שמעורר צירוף-המילים "קהילה אקולוגית" היא בדרך-כלל של קבוצת אנשים מוגדרת בעלת אג'נדה, המתיישבת במקום מוגדר לאורך זמן, אי-שם בחווה כפרית או ביישוב קהילתי בטבע. קהילות אקולוגיות עירוניות מקובלות פחות, אך הן מתרבות בשנים האחרונות בעולם וּבישראל.

קהילות אקולוגיות עירוניות הן דינמיות בהרכבן וּבִתחומי פעולתן. לצד מרחב חפיפה רחב מספיק בין חברי/ות הקהילה נמצא שוליים אישיים רחבים לא פחות. הדוגמה הבולטת ביותר בארץ לקהילה אקולוגית עירונית היא עץבעיר, פרויקט שמתמקד במשק הבית העירוני ונותן משקל רב לחיי שיתוף על-בְסיס מגורים משותפים בדירה אקולוגית עירונית, המשמשת כבית-ספר לאקולוגיה עירונית.

עכבר העיר ועכבר הכפר

קיימים קשרים רבים וּמגוונים בין הקהילות האקולוגיות העירוניות לאלו הכפריות. חלק מחברי/ות עץבעיר משתייכים לרשת הקהילות האקולוגיות הארצית ואף לָזו העולמית. קיים הדהוד של הרוח ושל עולם התוכן של עץבעיר בִקהילות אחיות. לעתים עוברת ההתפתחות של הקהילה הכפרית דרך הפריזמה של הקהילה העירונית, כיוון שהיבטים רבים הנוכחים ביתר-שאת בחיים העירוניים, רלוונטיים כיום גם לחיי הכפר. כמו כן, פעילים רבים "נודדים" בארץ בין קהילות, תוך שהם לומדים מיומנויות ופרקטיקות אקולוגיות רלוונטיות, ועץבעיר נמצא על מפת הנדודים והלמידה. ההשפעה מתקיימת גם בכיוון הֶהפוך: רבים ממקורות ההשראה של עץבעיר ושל קהילות אקולוגיות עירוניות נוספות התפתחו בחוות האקולוגיות, והקהילות העירוניות עוסקות, בין היתר, בהתאמה של אורחות החיים בחוות האקולוגיות לנסיבות העירוניות.

עדיפותם של החיים בעיר מבחינה אקולוגית מהווה מוטיבציה מרכזית בקהילות העירוניות ומאפשרת השתתפות לרבים המעדיפים את החיים בעיר, אך אין בכך כדי לערער על תפקידן של החוות האקולוגיות הכפריות לשמש כמעבדות להיבטים רבים של החיים האקולוגיים, שיאומצו בחלקם אחר-כך גם בעיר.

הולדתהּ והתפתחותהּ של קהילה

עץבעיר נוסד בתל-אביב בשנת 2007, ומאז פעיל גם במקומות אחרים. בשש שנות הפעילות הראשונות הדגש היה על היבטים "חומריים" של אורח החיים האקולוגי, בעוד שההיבט הקהילה היה ברקע. בִשנת 2013 התגבשה בעץבעיר קבוצת חברות וַחֲברים שרצו לגור ביחד בעץבעיר וכך לאפשר, בין היתר, נשיאה משותפת בנטל הכלכלי. רעיון מרכזי במהלך הזה היה הרצון לבחון דגם של חיי שיתוף בדירה עירונית. רצון זה מומש במעבר למשכנו הנוכחי של עץבעיר בִרחוב ביאליק 25. החל בשלב זה זכה נושא הקהילה לדגש גדל והולך בעץבעיר, שעובר כחוט השני לאורך כל שנות פעילותו.

בדירה גרים בדרך כלל בין חמש/ה לִשמונֶה/נָה דיירות ודיירים, החולקים את כל חלל הדירה. החדרים אינם "פרטיים" בהגדרתם, אך לדיירים מקומות שינה ואחסון קבועים בדרך כלל. כל החדרים וּלעתים אף המרפסת והגג, משמשים הן לשינה והן בשימושים נוספים. בריבוי שימושים זה, השואב את השראתו מֵעירוב השימושים שבחזון העירוניות של ג'יין ג'ייקובס, מגולם ניצול מיטבי של משאבּי הֶחלל, המהווה אנטיתזה לבתים, העומדים שוממים שעות רבות בִיממה, בעת שדייריהם בעבודה, וגם כשהם בבית חלקים גדולים ממנוּ מנוצלים רק חלק קטן מהזמן (חשבו למשל על דירות בהם גרים מבוגרים, שילדיהם התבגרו ועזבו את הבית). מלבד הדיירות והדיירים הקבועים מתארחים ללינה חברי-קהילה נוודים, התורמים לבית איש-איש בדרכו. גישה זוֹ עומדת בִבְסיס הרעיון של מהפכת בעלי-הבית, המזמינה בעלי-בתים לפתוח אותם לנוודים וְלִמגורים משותפים. בדרך זוֹ, מלבד ניצול המשאבּים הפיזיים, תתאפשרנה גם הפגת הבדידות ועזרה הדדית בחיי היומיום. מלבד זאת, כמובן, יש במגורים המשותפים חיסכון ברכישה ובשימוש במכשירים כגון מקרר וּמכונת כביסה, המשותפים לכלל הדיירים והאורחים.

פתיחת הבית ללינת חברות וַחֲברים מתקשרת גם לִראיית עץבעיר כאַחד הצמתים ברשת הקהילות האקולוגיות בישראל. מלבד לינה, הבית פתוח לחברי הקהילה, על-פי תיאום מראש, גם לִמנוחה, לקיום מפגשים וִישיבות, לעיון בספרייה וכיוב'. ההגדרה "אואזיס אקולוגי" נוספה בשנים האחרונות לעץבעיר כדי לבטא הוויה זאת.

הנטייה היא להתבסס יותר ויותר על דיירים בעלי מעורבות נרחבת בעשייה של עץבעיר, חלקם מורים בביה"ס לאקולוגיה עירונית, וחלקם תלמידים בו, הגרים ב"עץ" זמן קצר וְלִפעמים נשארים לִזמן ארוך יותר של למידה באמצעות השתלבות בעשייה היומיומית.

פרנסה ותחזוקה שוטפת

עץבעיר מממן את קיומו מתוך הכנסות עבור הפעילות (בדומה לעסק חברתי) וכן מדמי-חברות. פעילותו של עץבעיר כיום כוללת קורסים, סדנאות, מפגשים חברתיים וּפעילות בשכונה הסמוכה, המתמקדת בִתחומי הגינון והקומפוסט. נושאי הלימוד עוסקים בכל תחומי החיים בדירה האקולוגית, כפי שהם מתקיימים, מפותחים וּמודגמים בהּ הלכה למעשה, וכן במגוון גדל והולך של תחומי-חיים נוספים, כגון כלכלה, תנועה גופנית, מין וּמגדר, זקנה, תקשורת אישית, אמנות וִיצירה וָעוד. ההכנסות מפעילות עץבעיר מופנות לחשבון משותף, וכל הצרכים המשותפים ממומנים מתוכו. קניית המזון וחמרי הגלם, המשמשים לַהֲכנת חמרי הניקוי והתמרוקים, נעשית באופן משותף בכמויות גדולות, ישירות מהיצרנים או היבואנים, הן משיקולים אקולוגיים והן משיקולים כלכליים. כך נוצר גם קואופרטיב לא-פורמאלי, וחלק מקניות אלה משתפות את חברי הקהילה שהם גם חברים בקואופרטיב.

במטלות הבית השוטפות חולקים כולם, וחלק משמעותי בלמידה הוא להתאהב במטלות אלה וְלהפוך אותן ל"מתנות". עם זאת, כל עשייה מבוססת על נטייה אישית (אין כפייה קהילתית), כך שחבר הקהילה לא יירתם לדבר שאינו נלהב לעשותו. מטלות הבית הן נדבך בסיסי בחיי קהילה, ויותר מאשר בקהילות אחרות, בעץבעיר הדבר מקבל הכרה מלאה. בכך יש משום ערעור גם על התדמית המקובלת של מטלות הבית כעיסוק נחות ושולי וגם על הציפיות השונות מהמגדרים השונים.

אקולוגיה בבית?

עץבעיר מוגדר ע"י המעורבים בו כִ"קהילה אקולוגית עירונית". עיסוקהּ העיקרי של הקהילה בסביבה הביתית מחזיר למילה אקולוגיה את המשמעות של "חקר הבית", בית-הגידול. העיר והבית נתפשים כמערכת אקולוגית שלמה, על יַחֲסי-הגומלין שבהּ. כאמור, האקולוגיה במובנהּ זה הייתה נקודת המוצא של עץבעיר ונותרה לב העניין בו, ואילו הקהילתיות התהוותה סְביב נושא-ליבה זה בהדרגה, אם כי בהחלט כחלק מהותי של המסר. המתעניינים באקולוגיה אך לא בִקהילה ימצאו ברוב המקרים את מבוקשם בעץבעיר. המתעניינים בִקהילה אך לא באקולוגיה – הרבה פחות.

הגישה של עץבעיר היא שבִיכולתנו האישית והקהילתית לא רק למזער את הפגיעה בסביבה כי אם אף לתרום לטיובהּ, וליהָנות בהּ בעת מעצם התהליך וכן מֵאיכות-חיים משופרת באופן מידי וּבטווח הארוך. כל-זאת, לא על חשבון הסובב אותנו, אלא בהרמוניה אתו. העיסוק מתמקד בפעולה החיובית והמידית במעגלים הקרובים, מתוך הנחה שתהיה להּ השפעה גם על מעגלים רחוקים יותר (להבדיל ממיגור מפגעים וּבבעיות שהן מחוץ למעגל ההשפעה הישיר, כפי שמקובל בארגוני סביבה רבים). ההכרה הבסיסית היא שהבחירות שבני-אדם מבצעים יום-יום, שעה-שעה, כמו מה לאכול, מה לקנות והיכן, במה לעסוק וכו', משפיעות על מכלול ההיבטים והרמות של הקיימות. תחושת ההעצמה האישית והקהילתית היא במרכז, ולא תחושת הקורבן הנאבק כנגד "כוחות-הרשע" וּבינְתיים ממשיך להנציח את קורבנותו בשיתוף-פעולה בלתי-מודע עם מוצרים מחוללי בעיות ואופְני פעולה אלימים.

נקודת-המוצא של עץבעיר היא שבִיכולתנו להשתחרר בתהליך הדרגתי מאחיזת המערכות מחוללות הנזק, הדומיננטיות מאוד ביומיום ה"רגיל", וּלפתח חלופות עצמאיות וּמקיימות. אין דבר העומד בפני הרצון, והמילה "אבל" או משפט כגון "אין מה לעשות" (שכוונתו היא שהיה רצוי לנהוג אחרת, אבל אילוצים אובייקטיביים-לכאורה מונעים זאת) מוצאים מהלקסיקון. המטרה היא ללמוד להחליף את תפיסת העולם הדומיננטית, זוֹ שיצרה וּמזינה את המשבר האקולוגי ואת הניכור החברתי, בִתפיסת עולם אחרת, אקולוגית. אם אופן-פעולה כזה או אחר נראֶה כדבר הנכון, ניישם אותו בלי תירוצים. וגם אם לא נוכל לעשות הכול מיד, נתחיל לצעוד בכיוונים הרצויים ונתמיד בכך. החיים הם מסכת אינסופית של למידה ושינוי, ועם זאת, תוצְאות השינוי מורגשות כבר בִשלבּים מוקדמים וּמעודדות את האקטיביסט להמשיך.

ברוח זוֹ, מצב שכיח בחוגים אחרים, כגון ישיבה של פעילים סביבתיים, כשעל השולחן בייגלה וכוסות חד-פַעֲמיות, נתפשת כִסתירה בין מטרת הפעולה לבין אופן ביצועהּ, בעוד שבעץבעיר אופן העשייה של הדברים הוא המסר העיקרי, תוך קבלה של ההאטה שקפדנות זו מחייבת. בכך מגולמת רוחו של הזֶן – תשומת-לב תמידית. האיכות הרוחנית של עשיית הדבר הנכון מבלי הסחות-דעת היא כשלעצמהּ רווח, וּמתוך ההיגיינה הפנימית הזוֹ שבחוסר הדילוג על "קטנות", ניתן לגשת בִראייה צלולה של מכלול הרבדים, גם ל"מעשים גדולים". לא נוּכל לבוא בִדרישות אל "מקבלי ההחלטות" וּלצפות לשינויים מערכתיים, מבלי שנעשה תחילה את הדברים הפשוטים שבהישג ידנו. אדרבא, ברוב המקרים יְיַתרו הפתרונות הפשוטים ברמה האישית והקהילתית את הפתרונות המערכתיים המורכבים, שמורכבותם עלולה ליצור בעיות חדשות… עץבעיר נוטה "ללכת עד הסוף". כל פריט חומרי נבדק על כל היבטיו – מקורו והשלכותיו על בריאותנו, על הסביבה ועל רַוְוחת המעורבים בִיצירתו. מבחינה זו, הרוח של עץבעיר דומה מאוד לתנועת ההאטה (Slow Movement), שמדגישה תהליך וּמקומיות, על-חשבון יעילות-לִכאורה תאגידית שמנצלת משאבים גלובליים.

הדירה של עץבעיר מיועדת לשמש מרכז הדגמה חי למה שאפשר לעשות בדירה עירונית לטובת חיים טובים, בריאים וּמקיימים. חיי היומיום בדירה הם כר מתמיד למחקר וּלפיתוח. ההעדפה היא לעשות פעולות רבות ככל-האפשר בשגרת הבית במסגרת זמן פתוחה לקהילה, וכך, ברוח הפֶּרְמָקלצ'ר – ניתנת העדפה לפעולות שהן בעלות מספר תועלות – למשל, מלאכות, כגון ניקְיון בקבוקי שמן, הכנת חומץ או משקה פרוביוטי מסוג קמבוצ'ה, שעל התועלת הישירה שבַעֲשייתן נוספות התועלות שבַהֲפיכתן לסדנה, הזדמנות ללמוד את הדברים בהקשרם האותנטי ביותר וִיצירת הכנסה כספית לעץבעיר.

עם הזמן, מתוך הבנת חשיבות מטלות הבית, פיתחה תמי תכנית לימודים שלמה שמטרתהּ לחקור איך הוזנחו עניְיני הבית וּלהפיץ את הידע, המחבר מחדש למכלול ההיבטים של טיפוח הגוף והבית, למתן כבוד מחדש לתחומים אלה וְלִמציאת הדרך הנכונה לביצוע המטלות. דרך נכונה שכזוֹ מחברת אותנו למטלה והופכת אותה להזדמנות לִלמידה וּלתרגול. התכנית נקראת "עושות חיים בבית", וּמלווה אותהּ ספר אינטרנטי פתוח וּנְטול זכויות יוצרים שנמצא בַעֲריכה מתמדת.

פֶּרְמָקלצ'ר עירוני

פֶּרְמָקלצ'ר הוא אֶחד ממקורות ההשראה הראשונים של עץבעיר ושל המייסדת, תמי צֳרי, אשר השתלמה בשיטה זוֹ בשנים 2006–2007 אצל טליה שניידר, מהוותיקות והבולטות שבמורות בארץ. צֳרי אף יצרה וקיימה בַשנים 2011–2014 את קורס הפֶּרְמָקלצ'ר העירוני הראשון בארץ.

פרקטיקות מרכזיות בפֶּרְמָקלצ'ר, שפותחו בִמקורן בסביבה הכפרית, כגון שירותי קומפוסט או מים אפורים, דורשות לרוב התאמות מרחיקות-לכת לשם יישומן בעיר, נושא לו מוקדש בעץבעיר מחשבה ומאמצים רבים. הקהילות האקולוגיות הכפריות מהוות מבחינה זו מעבדה לפיתוח פרקטיקות אלו, ללא האילוצים שבעיר מבחינת מרחב, קשר עם שכנים ותקנות עירוניות. כך לדוגמה, השימוש במים אפורים בעץבעיר נעשֶה בפשטות, באמצעות איסוף מי הכיורים, המקלחות והכביסה בִדליים וּשפיכתם אל האסלה לשם הדחתהּ, ללא שימוש במערכות מורכבות הדורשות מרחב. מי האֲסָלות מנוקזים, כרגיל, למערכת הביוב, לאחר שניסיונות להפעלת שירותי קומפוסט לא צלחו, שוב מפאת מחסור במרחב מתאים.

מנגד, עץבעיר משמש כמעבדה לַהֲבאת רוח הפרמקלצ'ר לכל אותם היבטי משק הבית שלא קיבלו את הדגש הראוי, וּפתרונות שיושמו בהצלחה בעיר מופצים גם אל קהילות אקולוגיות כפריות. כך למשל, העלאת המודעות והפצת הידע סביב הנושא של היגיינה אישית ותזונתית. בהקשר זה, השימוש בנייר טואלט יכול להוות מקרה בוחן מוצלח: בקהילות האקולוגיות, תוך-כדי השימוש רב-התועלת בשירותי קומפוסט, נשכחות ההשלכות האקולוגיות של ייצור נייר טואלט, ואין עידוד של שיטת ניקיון עדיפה בהרבה: שטיפה. בהיבטים אלה של חקר הפרטים ה"קטנים" של חיי היומיום ניכרת תרומתו של המחקר הנערך בעץבעיר.

גבולות הקהילה

קהילות עירוניות מתאפיינות ביתר דינמיות מאשר קהילות כפריות. העיר, מעצם טבעהּ, היא מקום של אינטראקציה אינטנסיבית בין קבוצות מגוונות. האדם העירוני (ואין הכוונה לשוכני הפרוורים) אינו מסתפק בהתבודדות בחברת אנשים דומים לו. לעומת-זאת, קהילות כפריות מוקמות לעתים קרובות במטרה ליצור מעין-בועה הומוגנית. הדירה של עץבעיר משמשת בועה, שבתוכהּ מתאפשרת לכידות רבה מעט יותר, אך עדיין רבה בהּ התנועה פנימה והחוצה, וקשה לשמור על גרעין מחויב לאורך זמן. מאז תחילתו של שְלב המגורים המשותפים בדירת עץבעיר חלו תנודות תכופות בתמהיל הדיירים, בין כאלו שהִקדישו את כל זמנם לעץבעיר לכאלה שעבדו וּפעלו במידה רבה מחוצה לו. כדי לגבש גרעין מחויב לאורך זמן הוחלט לאחרונה להימנע מדיירים העובדים במידה משמעותית מחוץ לעץבעיר וּלזמן רק את המעוניינים להקדיש את מְרב זמנם לעץבעיר. במקביל, התנועתיות מתקבלת בִברכה וּכנושא למחקר בפני עצמו. הנדודים מתקבלים כִרכיב חשוב, והגמישות והשינוי המתמיד הם נושא לתרגול, ברוח הבודְהיזם – קבלה של הנסיבות המשתנות והתאמה אֲליהן.

כאמור, קהילת עץבעיר מורכבת ממעגלים. המעגל הפנימי ביותר הוא מעגל הדיירים. המעגל הבא הוא של "בני-בית", המזדמנים דרך-קבע וּלעתים מזומנות לדירה וּפעולתם משתלבת באופן מתמשך בִפעולת עץבעיר. מעגל שלישי מורכב מהמשתתפים בִפעילות העץ מדי-פעם, לעתים רחוקות יותר, וּמעגל רביעי הם המתעניינים, העוקבים אחר העדכונים בִכתב, אך אינם מתפנים להשתתף בפעילות. החיבור עם האנשים מלווה בדרך כלל בהכרות אישית ברמה כזוֹ אחרת, אם כי במעגל הרביעי יש גם אלמונים. מדי-פעם נעשֶה ניסיון להתקשר עם אנשים אלה בטלפון לשם ביסוס ההכרות, וּמדי פעם נערך סינון של רשימות-התפוצה כדי להימנע מהרחבת-יתר, שהיא שיווקית במהותהּ וחסרת בסיס במציאות, וּלהישאר עם המתעניינות באמת.

מתחילת דרכו פנה עץבעיר אל האנשים הדומים בִנסיבות חייהם הנוכחיות לִנקודת-המוצא של אנשי עץבעיר, כלומר, תושבי תל-אביב והסביבה הקרובה, בעיקר מ"מעמד הביניים", והמיקום בלב העיר מתאים לכך. זאת מתוך ההנחה שהידע של עץבעיר עשוי לשרת אותם באופן מיטבי, בשעה שאנשים בעלי נסיבות-חיים שונות מהותית יתקשו לתרגם ידע זה לִנסיבות חייהם, והתקשורת אתם עלולה להיות בלתי-אפקטיבית. קשי-היום עלולים לראות ברבים מהדברים מותרות, ואילו בעלי אורח-חיים ראוותני עשויים להיות מנוכרים לִתפישת הפשטות מרצון. עם זאת, יש בִקהילת עץבעיר כמה וכמה בעלי ממון בעלי תודעה סביבתית וחברתית מפותחת, אשר שואבים ברצון מהידע של עץבעיר ואף תורמים לעץבעיר בכסף או במשאבים חומריים אחרים.

צומת ברשת

כאמור, קהילת עץבעיר בתל-אביב רואה עצמהּ כצומת ברשת הקהילות האקולוגיות. רבים מחברי הקהילה חיו או חיים בִקהילות אקולוגיות אחרות או שהם חברים או פעילים בהן. חלקם נודדים בין קהילות וניסויים קהילתיים ועוברים בדרכם בעץבעיר, חלקם באופן מזדמן, מדי-פעם, וחלקם אף לִתקופות של מגורים. הצורך בהכשרה בכל פעם מחדש של אנשים חדשים הופך יותר ויותר מבעיה לפתְרון. על בסיס זה מתפתח עץבעיר בכיוון של מרכז הכשרה, שעשוי להתאים למי שנמצאים במעבר מחיים "רגילים" בעיר לחיים בקהילה אקולוגית כלשהי או לחיים אקולוגיים עצמאיים לפי חזון שיפותח בנפרד.

נוודים אלה וכן אנשים שעוברים דרך עץבעיר משמשים אנשי-קשר גם בין ההוויה הכפרית להוויה העירונית. חלקם מקיימים בחייהם מעברים בין שתי ההוויות המשלימות זוֹ את זוֹ, הן ברמה האישית והן ברמה המערכתית. הגם שקהילת עץבעיר מדגישה את יתרונהּ של העיר לחייהם של רוב האנשים מבחינה אקולוגית, אישית וּמערכתית, אין בכך כדי לפסול בעיני אנשי עץבעיר את קיומן של קהילות כפריות. כמה מאנשי עץבעיר, שרוב חייהם בעיר, שמחים על האפשרות להתארח מעת לעת בקהילות הכפריות, לפוש מהמולת העיר וְלחוות סביבה מרווחת יותר וּמתוכננת פחות, שבהּ הטבע נדמה פגיע פחות ותלוי מעט פחות בגחמות האדם. כמו-כן, בעוד שהחקלאות העירונית מתפתחת וּמקודמת במרץ גם ע"י עץבעיר, הקהילה מתבססת על תוצרים חקלאיים מהכפר וּמטפחת, כאמור, קשרים אישיים מתמשכים עם חקלאים אקולוגיים ואורגניים ברחבי-הארץ.

הרחבת קצוות – ממשקים נוספים

לקהילות העירוניות כדוגמת עץבעיר ממשקים רבים עם "העולם שבחוץ". אַחד הממשקים הוא עם התנועה הסביבתית ועם פעילים לשינוי חברתי. גם כאן קיימות השפעות הדדיות. קיים בידול באופְני הפעולה בין קהילות, המושתתות בעיקר על יצירת אלטרנטיבה עצמאית וחיובית מתוך ביקורת תרבות הצריכה, לבין ארגונים אקטיביסטיים, המתמקדים בהשפעה על מקבלי החלטות בתגובה למפגעים סביבתיים. במשך הזמן ניתן להבחין בהתקרבות בין שתי דרכי הפעולה. דרך הפעולה של יצירת אלטרנטיבה מצריכה המצאה-מחדש של הפרטים הקטנים ביותר של חיי היומיום ע"י עריכת ניסויים בסגנון-חיים (lifestyle) אקולוגי, וזהו חלק מרכזי בעיסוקו של עץבעיר. רובד מרכזי נוסף הוא העיסוק בהדרכה וּבַהֲפצה של אורח-החיים והמיומנויות שפותחו וּמתקיימים בעץבעיר.

ממשק נוסף הוא עם גורמי העירייה, והוא מתנהל על המנעד שבין שיתוף-פעולה, כגון פרסום, לבין חתרנות. יחסים אלה קשורים לאתגרים הכלכליים, שהקהילות העירוניות מתמודדות אתם, תוך ניסיון לאזן בין דאגות פרנסה ועלויות החיים בעיר לבין ניסיון להשתחרר מהדפוסים הכספיים המקובלים. הממשק עם שכנים מהווה אתגר מתמיד, ויותר ויותר אנרגיה מופנית כלפי השכונה והקהילה, מתוך הבנת ההזדמנויות שכרוכות בחיבורים אלה.

יַחֲסי-הגומלין עם העירייה ניתנים לִבחינה בִתחום הקומפוסטציה העירונית. עץבעיר יצר את מיזם "100 קומפוסטאים ראשונים", וּבמסגרתו אותרו תושבי תל-אביב העושים קומפוסט, סומנו על מפה וקיבלו מדליות בטקס חגיגי. זאת לאחר שהעירייה התעלמה מהצעה מצד עץבעיר לשיתוף-פעולה בעניין זה. הקמפיין הביא להעצמת ה"קומפוסטאים" וְלִתחושה שאינם "משוגעים", אלא ראויים לעידוד. כך נוצרו קשרים בין תושבים לשם החלפת מידע, רעיונות ועזרה הדדית. מתוך כך צמחה קבוצת פייסבוק בשם "קומפוסט לַהֲמונים", הממשיכה לפעול וּלשמש בימה לחילופי מידע. בינתיים זיהתה עיריית תל-אביב את העניין העולה מציבור גדל והולך בַהֲכנת קומפוסט ביתית והחלה, במסגרת הרשות לאיכות הסביבה שלהּ, בקידומו על-ידי העלאת המודעות, סבסוד קומפוסטרים וּמתן הסברה, הדרכה וליווי מקצועיים. בשימוש בקומפוסטרים ע"י תושבי העיר צצו ועלו קשיים לא מעטים. בבתים משותפים יש לעתים קרובות דייר שאינו אוהד את הדבר למרות ההסברה. במקרים רבים יהיה זה הדייר שהקומפוסטר ניצב תחת חלונו… די בגל זמני של ריח, זבובונים, מקקים או כיוב' עקב שינויי מזג-אוויר או תפעול לא נכון כדי לעורר את התנגדותו וְלגרום לו לפנות לַאֲגף התברואה של העירייה בִדרישה לסלק את הקומפוסטר. לאחרונה, וּלאור ההצלחה המוגבלת של השיטה הסטנדרטית של הצבת קומפוסטרים, יצא עץבעיר ביוזמת קומפוסט חדשה המבוססת על שיטה חלופית הפותרת את הבעיות הקודמות. לאור זאת, עץבעיר רואה את עצמו גם כגוף מחקרי עצמאי, שגם העירייה נהנית משירותיו וּמגלה בהם עניין גובר.

בעוד שבֶעבר נוצר קשר עם העירייה באופן מזדמן סביב מיזמים נקודתיים, לאחרונה נוצרו קשרים טובים עם אנשי הרשות לאיכות-הסביבה בעיריית תל-אביב-יפו, ועל רקע זה נרקמים שיתופי-פעולה ארוכי-טווח, בעיקר בהקשר של השכונה שמסביב לדירת עץבעיר, הגינות והקומפוסט, שהוזכרו לְעֵיל. קשרים אלה מְקִלּים גם בהתמודדות עם תקנות עירוניות של תברואה, גיזום וכיוב'. בֶעבר נתקלנו בִדרישות מצד העירייה שבאו בִתגובה להתנהלות שונה מהקובל, כגון הימנעות מגיזום "מסודר", הימנעות מגירוף עלים בגינה, מצבור של חומרים לשימוש חוזר בֶחצר וכיוב'. כיום מתאפשרים כל אלה ביתר קלות במסגרת שיתופי-פעולה של עץבעיר עם גורמי העירייה בַחֲצרות של מבני ציבור סמוכים, ויש כתובת ואוזן קשבת למצבים הדורשים תיאום עם נציגי העירייה וגיבוי מצדם.

ערוץ נוסף של תמיכה כספית, המאפשרת המשך קיומו וּפעולתו של עץבעיר, הוא מעגל "החברים המשלמים" של העץ. חברים אלה משלמים דמי-חברות חודשיים. גם כאן הסכום הוא גמיש, וַחֲברים עשירים/נדיבים בִמיוחד תומכים לעתים בחסרי הממון וּמאפשרים להם ללמוד בעץבעיר. החברים המשלמים נעזרים בעץבעיר באופן אינטנסיבי יותר מאחרים וּבמגוון דרכים, כמו למשל, קבלת עזרה בעברית או כרוב כבוש, מקום לשבת וְלעבוד… התחושה היא של תשלום עבור ליווי אישי, וזה גם הדגם המועדף ע"י עץבעיר.

השפעות-גומלין מתקיימות גם עם קהילות וּקבוצות עירוניות, שותפות לדרך במידה כזוֹ או אחרת. גינות קהילתיות, למשל, החלו להתפתח בתל-אביב בִתקופת הקמתו של עץבעיר. עץבעיר השתלב בִפעילות של גינות קהילתיות מראשית דרכו וּפעל לקידום התחום באמצעות כתיבה לשם הפצת הבשורה, וכן באמצעות חיבור בין מתעניינים לבין גינות. בדרך זוֹ התאפשר גם יותר קשר בין פעילים בגינות שונות והתקבלה תחושה של העצמה מתוך ראיית ההתפתחות של התחום ברחבי העיר. קואופרטיבים של מזון אורגני בעיר הוקמו בעקבות השראה מעץבעיר וזכו לַהֲפצת דברם בקרב קהילת עץבעיר. אַחד הקואופרטיבים, שכמה מחברי עץבעיר היו חברים בו, אוחד לבסוף עם הזמנות המזון המשותפות של עץבעיר וּמשרת הן את חברי הקואופרטיב הקודם והן את חברי קהילת עץבעיר. כך גם נוצר, בחלק מהמקרים, חיבור בין אנשי הקואופרטיב לבין עץבעיר וּשאר ההיצֵעַ שלו. כאמור, עץבעיר משמש כמרחב מפגש, לימוד והדרכה לִקבוצות וְלִקהילות אקולוגיות מכל הארץ.

עץבעיר גם מקיים שיתופי-פעולה עם קהילת הפרמקלצ'ר בישראל. קורס הפרמקלצ'ר העירוני ממשיך להתקיים בימים אלה על-ידי ברק בן-חנן, חבר בִקהילת עץבעיר וּבעל עסק חברתי בשם "הגנרטור לִצמיחה מקומית". עץבעיר מעורב בתכנון וּבהדרכה בקורס, וּבמסגרת הקורס מתקיים ביקור במתחם עץבעיר. למעשה, עץבעיר הוא המרחב לִלמידת אקולוגיה עירונית של רוב קורסי הפרמקלצ'ר בארץ.

כאמור, העיר מזמנת גם קשיים. יחסים עם שכנים לאורך השנים היו לעתים קשים. היו שכנים שערמו קשיים בפני פעולה במרחב המשותף, קרי בגינה – למשל, הקצאת מקום לקומפוסטרים – או בחדרי-מדרגות, ועץבעיר השתדל לִצפות וְלמנוע חיכוכים מראש ע"י פנייה אל השכנים, הסברה והזמנה להשתתף. במקרים לא מעטים התקבלה ההזמנה בחיוב. כך גם ביחס לבעלי-הבתים. היו שהתקשו לעכל את ההתערבות הנרחבת של עץבעיר בדירה, ואת הפעילות הקהילתית השוקקת, ואילו כיום מערכת היחסים עם בעלת הבית היא מחבקת ותומכת, גם כספית. הבראת היחסים עם בעלי-בתים היא אַחד היסודות של "מהפכת בעלי-הבית", שהוזכרה לְעֵיל.

קולו הייחודי של עץבעיר

היותו של עץבעיר "סמן ימני" בִתחום משק הבית האקולוגי מתבטאת בִדרכים שונות. ארגונים סביבתיים, כגון מרכז השל לקיימות, שתמי צֳרי היא בוגרת תכנית העמיתים שלו, פונים אל עץבעיר לקבלת שירותי הדרכה ואף שירותי קייטרינג לאירועים, לקורסים וכיוב'. כמו-כן, ניתן להבחין בהשפעה גוברת של עץבעיר על אופן ההתנהלות של ארגונים סביבתיים, כגון ההקפדה על אוכל בריא וּבר-קיָימא באירועים וּבמפגשים, שימוש בכלים רב-פַעֲמיים ואיסוף שאריות מזון לקומפוסט. ייחוס שינויים אלה לעץבעיר מבוסס על משוב בעל-פה במהלך התארגנות לאירועים כאלה.

קולו של עץבעיר נשמע גם באירועים של התנועה הסביבתית ואף בִכנסים אקדמיים וּבמוסְדות ממשל, בעיר או מחוצה להּ. בעלי יוזמות מגוונות באים להציגן בעץבעיר או מקבלים פרסום בָעלונים המופצים לקהילה בדואל. הדיירות והדיירים בדירת עץבעיר הם עצמם חברים בִקבוצות וּבִקהילות נוספות (כגון קהילת הלקטים, הקהילה הגאה, קהילות הקונטקט, היוגה והוויפאסנה, מסה קריטית (אופָניים), מגמה ירוקה (ארגון סטודנטים סביבתי), וּבכך מהווה עץבעיר נקודת מפגש חשובה בהעברת מסרים ורעיונות וּבקידום שיתופי-פעולה.

במהלך המחאה החברתית היה עץבעיר שותף בהפעלת "אוהל הכן" בּשׂדרות רוטשילד, שהִדגיש את יצירת האלטרנטיבות העצמאיות על-פני הטלת האחריות על השלטונות, מתוך הבנה שאין קיימות בלי מגורים נאותים. לצד פעילויות באוהל עצמו וּבמאהל, הִזמין עץבעיר את הקהל אל הדירה האקולוגית, שם התאפשרה פעילות ביתר אפקטיביות מאשר באוהל. הֶחזון של "מהפכת בעלי-הבית" (המושג הושאל מאחת הכּרזות בשׂדרה) הוצג כפתְרון לִמצוקת הדיור, שעמדה במרכז המחאה.

מהי קהילה? מבט מבִפנים

עץבעיר הוקם כַאֲתר אינטרנט. בהמשך הייתה כותרת המשנה של עץבעיר "בית לאקולוגיה עירונית", ואילו מאז המעבר לדירה הנוכחית היא השתנתה לִ"קהילה לאקולוגיה עירונית" וּל"בית-ספר לאקולוגיה עירונית". מתוך ההתנסות של עץבעיר כִקהילה, עולים מספר קווים מאפיינים, שהפכו את עץבעיר בעיני הפעילים מֵאתר אינטרנט לִקהילה ממשית:

שותָפות לדרך;

קשרים מתמשכים ורב-מְמדיים בין אנשים: הכרות, קרבה ואמון;

הדדיות של נתינה וקבלה: כלכלת מתנות;

שותפות במשאבים: שיתוף ידע, דיור וּמרחב משותפים, החלפת מתכונים, קניות משותפות, שיתוף כלי-עבודה, ציוד ורכב.

הניסיון מלמד שדמויות המקיימות את ארבעת המאפיינים נטמעות במעגלים הפנימיים לאורך זמן. השותפות לדרך היא תנאי מקדים לִיצירת החיבור בין האנשים. הכרות, קרבה ואמון נבנים לאורך זמן –הכרות תחילה, קרבה ואמון דורשים זמן רב יותר. גם מה שהושג במעגל הפנימי של עץבעיר בשנים האחרונות הוא רק תחילת הדרך. קהילות חסונות נבנות בהתמדה לאורך עֶשְרות שנים.

סיכום: קהילה אקולוגית עירונית

עץהמילה קהילה עוברת בימינו שחיקה עקב הפיכתהּ לִ"טרנדית", וניתן להיתקל בהּ בהקשרים מגוונים, כגון לָקוחות של חברה עסקית מֵחד גיסא ותושבי שכונה מֵאידך גיסא. בדוגמה הראשונה מדובר פעמים רבות בשימוש ציני, מניפולטיבי וריק מתוכן, ואילו בשימוש השני נדמה שיש רקע של חזון של מצב בריא, וּבו אכן תושבי שכונה (או "יישוב קהילתי") מקיימים חיי קהילה, בעוד שברוב המקרים אין הדבר כך הלכה למעשה.

לאורך השנים שימשה המילה קהילה בעץבעיר במובנים שונים. בשנים הראשונות ציינה המילה את המעגלים האנושיים המתהווים מסביב לעץבעיר. החלה הבחנה בין משאבּים אנושיים וחומריים שמחוץ לקהילה לעומת כאלה שבאים מתוכהּ עם העדפה ברורה לאחרונים, לדוגמה, בִפרויקט השיפוצים האקולוגיים. בהמשך דובר על דמי-החברות כעל ערוץ נוסף של השתייכות לקהילה. כאמור, בשלב מאוחר יותר התגבש רצון לִמגורים משותפים, וּמסגרת זוֹ הפכה לביטוי העיקרי של הקהילה. עם זאת, כפי שיוסבר להלן, גרעין זה של הקהילה מקרין גם על המעגלים החיצוניים.

במעגלים השונים של עץבעיר באים לִידי ביטוי מאפייני הקהילה בצורות וּבמשקלים שונים. כאמור, שני המעגלים הפנימיים – מעגל הדיירות והדיירים והמעגל של "בני-הבית" – מקיימים את ארבעת המאפיינים ברמות שונות. שני המעגלים החיצוניים מקיימים מאפיין כזה או אחר לִמקוטעין וּבָאופנים שונים. ייתכן שחלקם שבים וּפוקדים את עץבעיר באופן מתמשך, בִתכיפות משתנה. רבים מרגישים שותפים לדרך, והדבר אף מתבטא הלכה למעשה בחייהם, אך לאו-דווקא באופן בולט ורצוף.

גם לפעילים במעגל הפנימי, וגם לרבים שנחשפו והושפעו במעגלים החיצוניים, בין אם הםן מרגישים חלק מהקהילה ובין אם חשו כמבקרים מבחוץ, עץבעיר מהווה זירה המאפשרת ביצוע ניסויים אקולוגיים וחברתיים בהקשרים מגוונים של חיים אלטרנטיביים בעיר. השותפים לניסויים עוברים חוויות שהן תמיד נעימות, ולעיתים קרובות גם מועילות, אישית, סביבתית וחברתית.

בית–ספר לאקולוגיה עירונית

בימים אלה מתמקד עץבעיר בפעילות כבית-ספר לאקולוגיה עירונית. "העץ" מַצֲיע מתכונת של לימודים מרוכזים, כולל מגורים, במסגרת שבוע של ריטריט. ניתנת אפשרות להמשיך את הלמידה תוך-כדי מגורים לאחר הריטריט. ראו הפרסום על הריטריט הקרוב שייפתח בסוף אפריל 2017.

* מאמר זה מתבסס על מחקר שעתיד להתפרסם בקובץ מאמרים העוסק בקהילות אקולוגיות וּמקיימות בישראל.

כיאה לבוגר דיפלומה בפרמקלצ'ר, וכאחד שמתחשק לו כבר לסמן וי על המשימה הזאת של לסכם את הכנס עבור "בידיים", גם כדי שתהיה לי סיבה טובה לשתף איתכם את ההרצאות המגניבות שפתחו את הכנס, החלטתי לסכם את הכנס באמצעות ארבעת השאלות של הפרמקלצ'ר. אז נתחיל?

מה היה טוב?

הכנס היה הפעילות הציבורית הרשמית הראשונה של "בעזרת השמש", גילדת מתכנני פרמקלצ'ר שייסדתי ביחד עם טל פרידמן ואורית בוכובזה, ועל אף ההרשמה שהתנהלה באיטיות, בסופו של דבר השתתפו בכנס כ-60 אישה ואיש, ואפילו כמה מהם הגיעו ביום הכנס מהפרסום של פסטיבל שייח' אבריק שהתקיים מסביבנו.
באופן גורף, הייתה תחושה של זרימה מדוייקת בכנס, ועל אף הזמן הקצר שלו הספקנו הרבה, כך העידו בפני כמה וכמה ממשתתפי הכנס. הכנס נבנה כתמהיל מאוזן של השראה (כמו שתראו תכף בתיעוד ההרצאות), דיון על חזון וחלומות, וחיבור החלומות אל הצרכים היומיומיים של כולנו. גם במשימה של הצגת היריעה הרחבה שהפרמקלצ'ר נוגעת בה הצלחנו, מטרה משנית אך חשובה של מגוון ההרצאות שפתחו את הכנס.

מה טעון שיפור?

כשחושבים על זה, 60 מתכנני פרמקלצ'ר מכל אזור הצפון (חדרה וצפונה) זה די מעט, בהתחשב בעובדה שמאז שהפרמקלצ'ר הגיעה לארץ עברו את קורס הPDC מעל 2500 משתתפים. גם בקרב אנשי הפרמקלצ'ר הותיקים יותר הייתה הופעה יחסית נמוכה, שזה קצת פספוס בניסיון לאסוף זיכרון קולקטיבי ארוך טווח, וזאת על אף שרבים מהם הוזמנו באופן ספציפי ואישי.

מה החזון?

אחת השאלות שפתחתי איתן את הכנס היא "אם כל-כך הרבה נשים ואנשים הוכשרו בקורס PDC, אז איפה הם? מה הם עושים?". המטרה ששמנו לעצמנו ב"בעזרת השמש" בכנס הייתה להעמיק ולהרחיב את השיח אודות הפרמקלצ'ר בארץ, וספציפית בצפון מאחר שבצפון אנו פועלים. המחשבה היא שאם נתחבר לאזורי פעילות גיאוגרפיים ונעבוד יותר בשיתופי פעולה ופחות כל אחד בגפו, נצליח להשיג הרבה יותר מהמטרות האישיות והמשותפות שלנו כאנשי פרמקלצ'ר.

אם הצלחנו או לא נדע עוד שנים מהיום, או לכל הפחות בפתחו של הכנס הבא, אם תרצה השמש.

מה הצעד הבא בר ההשגה?

רוב ההתעסקות בעשיה בכנס התבטאה בסוג של מעגל מתנות בקבוצות גיאוגרפיות קטנות יחסית של 5-15 משתתפים, כך שמקבוצות אלו לא היה מה לאסוף כשתשובה לשאלה זו. מה שכן, בסוף הכנס לקח על עצמו איתי, אחד המשתתפים, לייצר מעין מפת מעגל מתנות של כל משתתפי הכנס לכדי קובץ אחד (מצורף). כרגע הקובץ מלא בחלקו, ואולי עוד יצטרפו אליו לאורך הזמן.

ו…?

כשאני מתבונן לאחור אני רואה שבעוד שהצלחנו לעמוד ביעדים שלנו, באופן עקרוני, אני לא בטוח אם מטרת הכנס הושגה. אולי הצבנו לעצמנו מטרה שבלתי אפשרי להשיג באמצעות כנס אחד. כך או כך, כדי לאפשר לפרמקלצ'ר לתת את מה שיש לה לתת לעולם כולו, לישראל ולאזור הצפון בפרט, יש צורך ביותר מכנס. אבל זאת בהחלט התחלה טובה.

כל מי שהתנסה בנגרות בכלים חשמליים, מכיר את ההרגשה – העבודה מהירה וקל להגיע לתוצאות סבירות, אבל כל העסק מלווה ברעש ובענן אבק.

לעומת הכלים החשמליים המפוררים את העץ לאבק, הולכת ונפוצה כיום בעולם חלופה לחובבים שזמנם בידם – עבודה שקטה עם כלים ידניים, כאשר העץ העודף מוסר תלתל אחרי תלתל.

בעולם הכלים החשמליים, כאשר נייר הלטש או ראש המקדח מתבלים, פשוט זורקים אותם וקונים חדשים. בעולם הידני – משחיזים.

אני מסתפק בהשחזה של להבי מפסלות ומקצועות. המסורים בהם אני משתמש אינם ניתנים להשחזה (כלומר לאחר שיתבלו יש לקנות חדשים, אבל צפוי שבקצב הנגרות שלי זה ייקח שנים), וכך גם המקדחים (וכאן רחמנא לצלן אני משתמש גם במקדחה חשמלית).

את כובעי החשיבה של דה בונו הכרתי לראשונה בכיתה יא' בקורס מד"מים (שזה ראשי תיבות למדריכים מתקדמים) של חטיבת בני המושבים של הנוער העובד והלומד. במשך 15 שנים הרעיון הזה דגר אצלי בראש עד שהשתמשתי בו באמת לראשונה בקורסי הפרמקלצ'ר, אותם אני מעביר ביחד עם אורית בוכובזה תחת גילדת "בעזרת השמש". כלי זה, בגירסתו ה"רגילה" משתלב טוב בתוך העיקרון הרביעי של הפרמקלצ'ר, "ליישם ויסות עצמי ולקבל משוב", וכיאה לקורס ששם את הדגש על כלי התכנון כובעי החשיבה נתנו לנו כלי נוסף לבצע רפלקציה, בעיקר בתחום ה"מבנים הבלתי נראים" (מושג בפרמקלצ'ר שבא להנכיח מערכות לא אקולוגיות ולא טכניות, כי אם אנושיות-חברתיות, כמו התארגנויות שונות, עמותות, חברות עסקיות, קהילות וכו').

בקורס, אנו משתמשים בכובעי החשיבה של דה בונו בצורה מאוד מילולית, כמו שאתם רואים, והיכולת שלו לעזור לנו ברפלקציה היא כעוצמת היכולת שלנו להתגבר על הגיחוחים ולהיכנס לדמות שכל כובע מייצג:

אז מה הקטע בכלל?

כל כובע מייצג חשיבה מסוג שונה. כאשר אחד המשתתפים חובש כובע מסוים, הכובע "מכריח" אותו לחשוב לפיו. כך, המשתתפים נדרשים לשנות את הפרספקטיבה שלהם על הנושא ככל שהכובעים מתחלפים, כאשר המטרה הסופית היא שיפור תהליך קבלת ההחלטות בקבוצה, וכמובן גם קבלת החלטה מושכלת ומבוססת, בכל נושא שהוא. יש כל מיני דרכים להשתמש במתודה עצמה (כמו שתראו, גם אני עשיתי קצת טוויקינג לקונספט) אבל במהות, מדובר ביצירת הזדמנויות לחשיבה שונה ומשתנה לצורך הפריית הדיון, עידוד יצירתיות ולבסוף פתרון בעיות.

ששת כובעי החשיבה – אפשר גם ככיסאות חשיבה – בסדנא הקהילתית לקיימות, אורט "גרינברג" טבעון

איך עושים את זה?

לא אעתיק לכאן את הערך מויקיפדיה, אך אציין במשפטים קצרים את התפקיד שכל כובע מייצג, כדי שתוכלו לאורו להבין את השינוי שביקשתי לעשות.

• הכובע הלבן – מחפש את העובדות, הנתונים, החשיבה הנטרלית, את מה שבאמת אנחנו יודעים.
• הכובע האדום – מתבונן דרך הרגשות, האינטואציה, התחושות.
• הכובע השחור – שיפוט שלילי, פסימי, חיפוש נקודות הכשל, ביקורתיות חריפה. שאיפה להראות את הטעויות הלוגיות ולשים דגש על המרכיבים השליליים של הרעיון.
• הכובע הצהוב – גישה חיובית ואוטימית, חיפוש ההזדמנויות והצדדים הטובים של הנושא הנבחן. חיפוש היתרונות.
• הכובע הירוק – חיפוש חלופות. ניסיון להתקדם אל מעבר לידע הקיים. חשיבה לטרלית (צידית, רחבה, מתפרשת) לגיבוש תפיסות ומושגים חדשים.
• הכובע הכחול – מארגן את תהליך החשיבה, מגדיר את הנושא, מנסח את השאלות. אוכף המשמעת ואחראי לסיכום הדברים.

מן הסתם, הכובעים קצת מתערבבים זה בזה. אי אפשר לחבוש את הכובע השחור בלי קצת אדום כדי לפלפל את הביקורת, ובאותה מידה גם אי אפשר לחשוב כובע צהוב בלי טיפה של אדום בתוכו. לכן, כדאי לזכור כל הדרך שאנחנו בתרגיל שמטרתו לעזור לנו לעשות רפלקציה ולהרחיב את נקודות המבט.

עוד נקודה שראוי לשים אליה לב – לא משנה איך תבחרו להשתמש בכלי, הצעתי היא שתמיד תחזקו ותדגישו בסופו של דבר את הכובע הירוק ותוצאותיו ותקנחו בכחול. בצורה הזאת מגיעים לסינתזה של רעיונות ופתרונות ובסוף גם לרפלקציה על התהליך עצמו ולהבין מה קרה ולאן צריך להמשיך מכאן.

אז מה זה דה בוני? במה זה שונה?

טוב, אין לזה באמת שם. הרעיון של השם "דה בוני" הוא לציין את האישי בדה בונו (יענו, ה"דה בונו" שלי = דה בוני). אחת המגבלות של כובעי החשיבה של דה בונו היא החובה בקיומה של קבוצה המורכבת מלפחות שישה פרטים שדנים בנושא מסוים עליו יחליטו להפעיל את המתודה של כובעי החשיבה, או במילים אחרות – המתודה לא מתאימה לאדם יחיד. מטרת הכלי שהולבש כאן על כובעי החשיבה הוא לספק מנגנון שמאפשר לאדם יחיד להשתמש בכובעי החשיבה מבלי לחוש בפספוס. זה אמנם לא אותו דבר, כיוון שלחשיבה בקבוצה יש את היתרונות (ויתרונות גדולים אלו) אך יחד עם זאת, יש הרבה מה להרוויח מכלים טובים לרפלקציה שיצליחו לשקף ליחיד את עבודתו, ולו משום שהרבה מההחלטות שלנו מתקבלות בסופו של דבר בגוף ראשון יחיד.

אז איך זה עובד?

כשעובדים עם "דה בוני", הבסיס נשאר זהה. אותו נושא מרכזי, ואותם "כובעים" משחקים תפקיד. ההבדל המרכזי הוא שהפעם את כל הכובעים אנחנו "חובשים" בעצמנו, אחד אחרי השני, עם הפרדה ברורה בין כל כובע וכובע.

"דה בוני" על הלוח: תמיד עוזר שיש לוח מחיק. מתחילים מהכובע האדום ומתקדמים לכחול.

בתמונה למעלה אני מדגים עבודה עם הכלי על לוח מחיק. מתחילים מכתיבת הנושא במרכז, ומתחילים בסיבוב הראשון (יש גם סיבוב שני). חשוב שבכל שלב נעבוד רק עם אותו הצבע, ועדיף ממש לעשות הפסקה בין צבע לצבע כדי לשמור על טוהר המתודה. כעת בוחרים נקודה במעגל להתחיל ממנה ועובדים עם הצבע האדום (עוזר "להדבק" לצבעים כדי לשמור על הרצף וכדי לתת תוקף ויזואלי לכובעים). אזכיר שאני ממליץ לעבוד על רצף הצבעים הקבוע (אדום, צהוב, שחור, לבן, ירוק, כחול וחוזר חלילה)

סיבוב ראשון

הכובע האדום – הכובע האדום, כאמור, עובד על הרגשות והתחושות, על מה שעולה מהבטן. אין כאן צורך להשאר אובייקטיבים. ההפך הוא הנכון – כדאי להדגיש את הסובייקטיביות ומה שצף דרכה, יש לגיטימציה מלאה להציף את מה שעולה, גם ובמיוחד רגשות כמו פחדים, חששות, שנאה, תשוקה – כל הרגשות העזים, זה המקום שלהם. אין כאן שיפוט על הכתוב, ואף אחד לא יבקש מכם להצדיק או לתרץ את מה שעולה בכם – גם כי אתם עובדים לבד וזה צריך לשרת רק אתכם, וגם כי זה תפקידו של הכובע האדום. הכלי מכבד את כל מה שייכתב מתוך ההבנה כי מה שעולה חייב להיות נכון לזמן, למקום ולנקודת המבט האישית וכי הם עשויים להשתנות בהמשך.

שאלות שאפשר לשאול את עצמנו כדאי לעורר את החשיבה האדומה:

• מה אני מרגישה כשאני חושבת על הנושא?
• אלו רגשות עולים בי?
• מה הרגשות הללו גורמים לי לרצות לעשות? מה התגובה האמוציונאלית שאני מרגישה דחף לתת לה מקום?
• אם לא היה אכפת לי ממי שהולך להפגע, מה הייתי רוצה לומר? כיצד הייתי רוצה לפעול?

הכובע הצהוב – זה קצת כמו רכבת הרים. היינו למטה, ועכשיו נוסקים למעלה – הכובע הצהוב יעסוק בכל מה ששמח ואופטימי. נאמץ חשיבה חיובית קונסטרוקטיבית, ונחפש הזדמנויות ויתרונות למצב. צריך לזכור שהנטייה הטבעית שלנו, וספציפית של אנשים פרפקציוניסטים היא לחפש תמיד את הרע בכל רעיון, ולמה זה לא יעבוד, כך שנצטרך לעבוד קשה יותר על הכובע הצהוב כדי לפצות על נטייה זו.  חשוב לומר שהכובע הצהוב אינו פנטסטי, הוא חייב להיות מנומק ולהתחבר באמת למציאות, לא סתם לדמיין שהכל וורוד. זה הוא כובע אופטימי, לא ילדותי.

שאלות שאפשר לשאול את עצמנו כדאי לעורר את החשיבה הצהובה:

• מה משמח?
• מה חיובי?
• מה הטוב שיש כאן? למי זה עושה טוב?
• מה היתרונות שעולים מהמצב?
• איזו תועלות מובלעות במצב? למי הן חשובות?
• אלו הזדמנויות עולות וצצות מהמצב?

הכובע השחור – שוב יורדים במורד, ופוגשים את הכובע השחור. כובע זה עוסק באמת ובמציאות מתוך הסתכלות ריאליסטית הנוטה לפסימיזם. הוא מוצא את הסיכונים והחשדות ומגביר אותם. הכובע השחור מפעיל בצורה מכוונת שיפוט שלילי, ומחפש את הסיבות שבגינן הבחירות שלנו שגויות, ו"הכל הלך פקקט". זהו ניסיון להראות את הצדדים השליליים ולהצביע על טעויות לוגיות. חשוב לומר שהכובע השחור אמנם ביקורתי ושיפוטי, אך עלינו לעשות עם החשיבה הביקורתית שלו עבודה אמיתית אחרת אין בביקורת הזו טעם, וזאת תוך כדי שאנחנו לא נגררים לביקורת יתר וכורים לעצמנו בור שאי אפשר לצאת מתוכו.

שאלות שאפשר לשאול את עצמנו כדאי לעורר את החשיבה השחורה:

• למה זה לא נכון עבורנו?
• למה זה לא יצליח?
• אלו בעיות עוד ייתכנו בהמשך? ממה עלינו להזהר?
• מהן הסכנות והקשיים שיש לקחת אותם בחשבון?

הכובע הלבן – עכשיו הגיע הזמן להתייצב על העובדות, רגע לפני שאנחנו מתכנסים לחשיבה על פתרונות (הכובע הירוק). הכובע הלבן מעריך עובדות, נתונים ומידע. הוא מביא אותנו להפעיל חשיבה נייטרלית ואובייקטיבית בהצגת המידע לקבלת החלטה שקולה. הכובע הלבן גם מביא אותנו לחפש את המידע החסר לנו ודורש מאיתנו להשיג את המידע הזה. ייתכן שנזהה פרטי מידע סותרים. אם קיים ויכוח לגבי מהימנות המידע, יהיה זה הזמן לבדוק את המידע או לאסוף ביסוס מידעי. בשלב זה מניחים במקביל את כל פיסות המידע וממתינים להמשך הדיון. בעיקרון, את כל הסעיפים בכובעים האדום, הצהוב והשחור אפשר לסיים בסימן שאלה ולבחון האם אנחנו יודעים את העובדות מאחוריהם.

שאלות שאפשר לשאול את עצמנו כדאי לעורר את החשיבה הלבנה:

• מה אנחנו יודעים בוודאות? (בניגוד למה אנחנו מרגישים, או מה שמענו ממישהו ואין לו בהכרח ביסוס)?
• איזה מידע דרוש לנו ואין לנו? איך משיגים את המידע הזה?

הכובע הירוק – אחרי שאספנו את התחושות, טיעונים אופטימיים, פסימיים ולבסוף את העובדות, הגיע הזמן שניגע קצת בפתרונות. הכובע הירוק מייצג את החשיבה היצירתית. כשנחבוש אותו נחפש רעיונות חדשים,  חלופות למצב הקיים, שיפורים ואפשרויות חדשות. הכובע הירוק לוקח מבקש מאיתנו להתקדם אל מעבר לידע הקיים, ולחשוב לטרלית (חשיבה צידית, מתפרשת, או גם חשיבה עוקפת בעיות), לקחת את כל מה שלמדנו עד כה ולגבש תפיסות ומושגים חדשים. חשוב: ב"דה בוני" עד כה, כל כובע עמד בפני עצמו, וכדי לענות עליו הסתרנו את האחרים. בעת עבודה עם הכובע הירוק אנחנו פותחים את כל הכובעים ומשתמשים בכל מה שלמדנו מהם כדלק לכובע הירוק.

שאלות שאפשר לשאול את עצמנו כדאי לעורר את החשיבה הירוקה:

• אלו שמות עצם מושגים ורעיונות עולים מהכובעים השונים? אלו פתרונות אפשריים עולים כאשר אנו מגבירים אותם? וכאשר אנו מחלישים אותם? 
• איזו הזדמנות ניתן לייצר כדי להגיע לפתרון ולהפיג את המתח מהנושא?
• אילו אלטרנטיבות אפשר להציע? האם קיימים כיווני חשיבה שלא העלינו?

למשל, בתרגיל שעשיתי למעלה, נגעתי בנקודה רגישה של השתתפותם של הורים וילדים בסדנא הקהילתית לקיימות, שבעיקרון דורשת מאמץ ותשומת לב מיוחדים כדי להיות מותאמת לצרכיהם (ובעיקרון משתתפים בה רק מגיל מסוים). החלשה עשויה להביא להרחקה של הילדים בלבד מהסדנא (ובזה בעצם להקטין את הסיכון ולהקטין גם את הרווח שבבואם של צמדים כאלו – מה שיכול להקרא פתרון סולידי). הגברה של הבעיה – למשל שיגיעו רק הורים וילדים, גילגלה אותי לסבב מחשבות אודות איך הפעילות הייתה נראית אם היא הייתה נבנית רק לאוכלוסיה זו, ומשם הגעתי למסקנה שאולי פשוט צריך להפריד בין שני קהלי היעד הללו (מבוגרים בסדנא והורים-ילדים בסדנא) ולתת לכל אחת מהקבוצות חתיכה מהזמן בשבילה – אולי לחלק את אחר הצהריים או עוד יותר טוב – לפתוח יום נוסף להורים-ילדים בלבד.

רגע, … מה עם הכובע הכחול?

אז גם כאן יש שינוי קטן. במקום שהכובע הכחול ייקבל זמן משלו, עכשיו הגיע זמן לסיבוב נוסף. עוברים על כל כובע (בתמונה לעיל זה מופיע ככל מה שמתחת לקו באותו הצבע), קוראים את כל הכתובים בעיון ובוחנים מה שכחנו לציין, מה לא כתוב, ומה עלה לנו ברגע זה. אם עלו רעיונות חדשים בצבע מסוים, מותחים קו מתחת למה שכבר כתבנו בסבב הראשון, ומוסיפים מתחתיו את מה שהתווסף. ההפרדה בין הסיבוב הראשון לשני עוזרת לנו ללמוד על ההתקדמות שעשינו. רק לאחר הסבב השני, אני "מרשה" לכם להגיע לכובע הכחול.

הכובע הכחול – מבין ששת כובעי החשיבה, תפקידו של הכובע הכחול הוא לארגן את החשיבה, ולעזור לנו לעשות משוב וללמוד על התהליך עצמו. הכובעים האחרים חשבו על התוכן שבו אנחנו עוסקים ואילו הכובע הכחול חושב על החשיבה. הכובע הכחול מתפקד כמצפן: הוא מתבונן, מברר, ממקד, מגדיר מטרה, מנסח שאלות, מזהה סטייה ממסלול החשיבה, ועורך סיכומי ביניים וסיכומים סופיים. כשנחבוש את הכובע הכחול ננסה להסיק מסקנות, להגיע לתוצרים ולערוך סיכומים.

שאלות שאפשר לשאול את עצמנו כדאי לעורר את החשיבה הכחולה:

• איך אנחנו מגדירים את המצב?
• מה ברצוננו להשיג?
• מה אפיין את החשיבה שלנו?
• האם הייתה יעילה?
• מה היו ההצלחות בחשיבה? מה היו הקשיים? איך נמנע אותם?
• ארבעת השאלות: מה עובד, מה טעון שיפור, מה החזון ומה הצעד הקטן ביותר שניתן לעשות?

לסיכום

זהו, עד כאן. עכשיו אתם מוזמנים להשתמש בכלי עם עצמכם ולעזור לי לשפר ולדייק אותו. אשמח לקבל כל תוספת, הערה והארה, כאן בתגובות למטה.

ב 7.2 נולדה ביתנו הראשונה – נינה. חיכיתי לה המון שנים והגעתה לעולם לוותה בזוגיות מצמיחה ומלאה באהבה ועדינות, יחד עם הריון משמח, בריא ומבורך, ולסיום- לידה מדהימה, מעצימה, ומלאה בכל טוב.
נינה נולדה בלידת בית,  אל המים הרכים והעוטפים, לקראת סוף החורף, אל תוך האביב. ממש חיכיתי שהיא תגדל ושיתחמם מעט כדי שאוכל לצאת איתה לטיולים בחוץ.

בזמן שבילינו ביחד, באחד השבועות הראשונים לחייה, פתאום נחתו לי המון אסימונים ביחד (בטוח שהסאונד מוכר לכם.. צ'יצ'יצ'ינג..). לנגד עיני ראיתי איך כל העקרונות של הפרמקלצ'ר מתחברים לי להורות (הצעירה) שאני חווה. והחלטתי לכתוב יומן שבו אבחן את החיבורים האלה. אנחנו חיים בבית ובמבנה משפחתי שמחובר לאתיקות של הפרמקלצ'ר, ושאלתי את עצמי האם העקרונות יוכלו להנחות אותנו בהיבט החינוכי, ערכי, תיפעולי של הבית.

לפניכם הגיגים, ראשיתם של הדברים, שניכתבו בעודי צומחת עם ההורות ובעוד נינה צומחת אל העולם.
אני מעיזה להתחייב לכתוב כל חודש את התובנות שלי, לפחות בשנה הראשונה לחייה של נינה ולחיי כהורה. לא בטוחה שיהיו לי חיבורים בכל חודש לכל העקרונות, וגם לא בטוחה שאכתוב את העקרונות על פי הסדר, אלא רק על פי מה שעולה בי. אלה החיים

0 – חודש ראשון בחייה של נינה

1. להתבונן ולפעול בהדדיות – אני מתבוננת על נינה, אני מתבוננת על עצמי, אני מתבוננת על בנזוגי ועל כל אדם אחר מסביבי שבא במגע עם נינה או עם ילדים בעבר. אני מתבוננת על הגישות, אני מתבוננת על השלווה, אני מתבוננת על טריקים שמשתמשים בהם כשנפגשים עם נינה, אני מתבוננת בתחושות ורגשות שעולים בי, אני מתבוננת על החיבור שנוצר מהמפגש שלי עם בנזוגי ולאן אנחנו רוצים לגדול כהורים, אני מתבוננת על הצרכים הבסיסיים שלנו ועל היכולת למלא אותם, אני מתבוננת על הלידה המדהימה שחוויתי, אני מתבוננת על מחשבות שהיו לי ואיך ברגע הן משתנות, אני מתבוננת על העקרונות של הפרמקלצ'ר, ואני שבה וחוזרת להתבונן על נינה – הפלא הזאת שיצאה מתוכי והגדילה את עולמי.
   
   
2. לקלוט ולאגור אנרגיה – הצרכים הבסיסיים שלי – אוכל, שינה, צחוק, מקלחת, טיפול בגוף, טיפול בנפש – ולא לפי סדר חשיבות מסויים- הם אלה שכרגע אני צריכה להתייחס אליהם ולתת להם את תשומת הלב שלי. ונינה כמובן גם, עם כל הצרכים שלה (הנקה, הגיינה, שינה, אהבה).
   אני מוצאת גם שההריון המעולה שחוויתי והלידה המדהימה ממלאים אותי שמחה ומחזקים אותי ברגעים הקשים יותר.
3. ליישם ויסות עצמי ולקבל משוב – כל מסע הלמידה של ההנקה מבקש המון הקשבה ותשומת לב לתינוקת. האם היא אוכלת טוב, האם החזה מתרוקן מחלב, איך הגוף שלי מגיב לזה (חייבת להודות שלא היה לי נעים בהתחלה ולא הבנתי איך נשים אחרות מצליחות להנות מזה), איך הגוף של נינה מגיב להנקה, מה יש לי לשפר ואיך וכו' וכו'. המשובים הם לפעמים מיידיים, לפעמים מטושטשים, לפעמים ברורים ולפעמים חמקמקים… למידה.. כבר אמרתי?
   ההורמונים משתוללים, הגוף והנפש בהיי אוקסיטוציני מלהיב ומהמם ויחד עם זאת יש עייפות, ושוק, וסטרס קל, וגם דאגה שלא הכרתי קודם ועוד המון רגשות, בעיקר חיוביים, כמו פליאה, התלהבות, עוצמה, רגישות ורכות, שלא חוויתי בצורתם הנוכחית לפני הלידה. כל אלו הם מצבים חדשים לי, ואני משלבת נשימות עמוקות מתוך הידיעה השכלית וההבנה שכל אלו ילכו ויתמתנו עם הזמן.
4. שירותים ומשאבים מתחדשים – הכי מרגישה כרגע את הקהילה סביבי כנותנת שירות וכמשאב.
   סירי לידה – במשך חודשיים ומשהו קיבלנו פעמיים בשבוע בישולים מגוונים ומזינים (שהותאמו על פי בקשתי לפי התזונה שלי). מעבר לכך שזו עזרה ענקית מבחינת מזון והצורך לבשל יחד עם החוסר זמן לבישולים וקניות, זו גם עזרה רגשית חשובה ומזינה. המפגש עם המציאות בתוך הסערה המרגשת והיפה הזו, המפגש עם נשים או גברים שכבר מנוסים בתהליך, המפגש עם אוזניים קשובות ולבבות אוהבים. והיו כאלה שחוץ מלהביא לנו אוכל גם שטפו לנו כלים, העיפו את הפח, או קיפלו כביסה. והיו כאלה שעשו לנו קניות על הדרך, והיו כאלה שהמליצו על אנשי מקצוע ועוד ועוד. המפגש האנושי הוא מזין ומפרה וזה אולי המשאב הכי חי, קיים, אינסופי, יציב, נוכח, ידידותי ומבורך שיש לי כרגע.
   יד שניה-שלישית-רביעית – לא קנינו כמעט כלום. הכל הכל קיבלנו משומש. החל מבגדים, דרך צעצועים, מיטה. עגלה, מנשא, אמבטיה, חיתולי בד להמשך, אפילו את חיתולי הבד קיבלנו לאחר שסיימו את תפקידם אצל משפחה של חברים טובים. בינתיים קנינו חיתולים חד פעמיים מתכלים, החלטנו לדחות את חיתולי הבד עד שהמצב יירגע ונוכל להתחיל להתעסק איתם בלי להעמיס על עצמנו… צריך לבחור את השינויים כך שיהיה לנו טוב ונוח בתוכם. זמנם עוד יגיע.
5. לא לייצר פסולת – עוד לא הצלחתי להחזיר את החיים למסלולם הקודם. הם גם לעולם לא יחזרו לשם, אבל ניהול האשפה שלנו יכול לחזור למצב טוב יותר. השאיפה היא לחתל בחיתולי בד. ויש אומרות- לחב"ד. טרם התחלנו. הקומפוסט זז לרגע הצידה כי אני לא פנויה לטפל בו, ויישוב בהקדם בעזרת השמש.
   מוצאת שבית התמלא בערמות של בגדים וציוד שקיבלנו במתנה, שמרתי כי לא ידעתי מה יהיה שימושי, אבל עכשיו ברור לי שאפשר לעשות סינון נוסף. אני מוסרת הרבה דברים שנראים לי מיותרים, ובטוחה שיש עוד הרבה שאוכל להוציא בהמשך.
6. פתרונות איטיים וקטנים – הכל משתנה כל הזמן, עוד אין דפוסים, הכל מתגלה לראשונה, בכל צורך שעולה לנינה, אני מנסה לתת את המענה הנכון. לא תמיד קולעת בול על הנסיון הראשון אבל עושה כמיטב יכולתי. בגלל שהכל כל כך משתנה כל הזמן, ובנוסף אנחנו לומדים אותה והיא אותנו, ויחד אנחנו בונים את מערכת היחסים המשפחתית החדשה שלנו – הכל מורכב מפתרונות קטנים ונשימות עמוקות, וידיעה שתהליך הלמידה המשותף יימשך כל החיים
7. לגוון ולהעריך את המגוון – לנסות מגוון פתרונות, וגם אם הם לא התקבלו קודם, לנסות שוב ושוב כי יכול להיות שיתאימו אח"כ. דבר נוסף – להיעזר בעצות של מנוסות: יועצת הנקה, אמא שלי, חברות, חברים, פורומים ואתר באינטרנט, ספרים, אנשי רפואה ובעיקר בעיקר – האינטואיציה.
8. להשתמש בקצוות ולהאריך את השוליים – לישון כל רגע שאפשר הארכת שוליים נוספת- להיות סופר פרקטית ומתוכננת כדי לא לבזבז זמן. נינה נולדה בסוף החורף, עדיין יש הרבה ימים גשומים, ואני מוצאת את עצמי מגלה מחדש יחד איתה את המרחבים בבית. קצוות של מרחבים מקומיים.
9. להשתמש בשינוי ולהגיב ביצירתיות – כל הזמן הדברים משתנים, כל הזמן להיות יצירתית, עם הפתיחות, עם הקשב, עם הפתרונות, ולנסות עוד פתרונות, להמציא אותם או להשתמש בפתרונות ידועים. עיקרון שמתגלה לי חזק מאוד בחודש הראשון.
   חברה מבקשת לצלם אותי לפרוייקט שעוסק בנשים וקדושה. היא מבקשת שאאסוף 10 חפצים שמסמלים בשבילי קדושה. וכאן אני מרגישה בצורה חזקה את השינוי שקורה בי בעקבות הלידה, ואת ההזדמנות לבנות את עצמי מחדש.
10. לתכנן מדפוסים לפרטים – טוב, תכנון כאן זה עוד לא רלוונטי אבל מנסה לזהות אצלה סימנים לרעב, לעייפות, לכאב, לקור, לחום. דפוסים בסיסיים כאלה…

וגם דילמות..

• איזו מהאפשרויות היא בעלת דריסת הרגל האקולוגית הנמוכה יותר? למוצרים חד פעמיים שקיבלתי במתנה ממי שכבר לא משתמש בהם? (זאת אומרת, הם כבר נקנו, נעשה שימוש בחלק מהחבילה, והשאר ניתן לי), או לקנות עכשיו את אותם מוצרים רב פעמיים במיוחד?
• ועל איזה ערך חשוב לי לשים יותר דגש? נינה קיבלה את כל הבגדים שלה מחברים/ות ומשפחה. הכל יד שנייה-שלישית-רביעית וגם שישית. אבל.. 99% מהבגדים וורודים. ואנחנו רוצים שהיא תתרגל ותאהב עוד צבעים, ושלא תהיה לה תבנית בראש שבנות לובשות רק ורוד. בעעעעעה. וכבר מגיל כזה הם מבחינים בצבעים, אז עולה השאלה.. והאם זה בכלל אפשרי ובא לנו עכשיו לכתת רגלינו בלמצוא לבושים אחרים בחנויות/ קבוצות יד שנייה? או שנכון לנו פשוט להשתמש במה שקיבלנו?

חודש ראשון… חבר הגדיר את זה כמו "מכונת כביסה לחיים". הכל מתערבל וסוער ומופלא ומרגש.
מסיימת אותו בהוקרת תודה לבנזוגי האדיר, למשפחה התומכת שעוטפת אותי, לגוף שלי שעובר מהפכות, ולנינה, שמעבירה אותי מסע מופלא. ברוכה הבאה לעולם ילדה יקרה שלנו.

הכל התחיל כשקיבלתי מתמר, חברה ומשתתפת בסדנא, ארון עץ ישן במצב מעולה. תמר טענה (ועדיין) שהוא היה שייך לנגר, אבל אני התקשתי להבין מה הטעם בארון עמוק כל-כך ובמיוחד מה אפשר לעשות עם המדפים שעל הדתלות עצמן. חוסר הדמיון שלי הביא לכך שבמשך המון זמן הוא פשוט ישב בסדנא ותפס מקום. עד שהבנתי מה חסר לי…

מדי פעם אני מסתובב בבית הספר וצריך להזיז כלים מכאן לשם. ארגז כלים פשוט לא מספק, כי אי אפשר לשים בתוכו את כל הכלים החשמליים, או לחילופין צריך מלא ארגזים ואז זה הרבה הלוך חזור. לא, צריך היה למצוא פתרון לקחת הרבה ציוד, בבת אחת, עם מעט התארגנות מקדימה ככל הניתן. הארון קרץ לי. ארון כלים על גלגלים. סדנא ניידת. סדנה נעה. הסד-נע.

המאמר נכתב בעזרתם האדיבה של אסף צ'רטקוף ונדב זיו, ואחרי שלא נמצא מדריך בעברית. המדריך מסביר איך לבנות מתקן ביתי פשוט יחסית שמשמש להפיכת עץ גולמי לביוצ'אר.

המתקן והתוצר שלו נאמנים לעקרונות המיחזור, השימוש החוזר והתרומה לסביבה. הסברים מפורטים על הצדדים התיאורטיים, מה זה ביוצ'אר, מדוע ואיך משתמשים בזה, תוכלו לקרוא במאמרים רבים, לדוגמא מה שכתבו אסף צ'רטקוף כאן, ונדב זיו כאן.

ביוצ'אר הוא למעשה פחם עץ טהור, דומה לפחם למנגל, שיכול לשמש לטיוב הקרקע. פחם כזה נוצר מחימום עץ לטמפרטורה גבוהה בסביבה נטולת חמצן, תהליך הנקרא פירוליזה. הכנת פחם עץ היא אמנות עתיקה. הבעיה העיקרית שמלווה את התהליך המסורתי היא כמות העשן האדירה שנוצרת כשהבעירה לא מלאה. העשן מהווה מטרד רציני והוא עשיר ב-CO2, CO, גזים וחומצות שונות, ולכן מזיק לסביבה ואף עלול להיות מסוכן.

הרעיון שעומד בבסיס המתקן הוא של שריפת עץ בבעירה איכותית (בחלק מהתהליך הבעירה כמעט מושלמת) דבר שמקטין מאוד פליטת עשן וגזים. למעשה חלק גדול מהעשן והגזים שנוצרים בתהליך נשרפים והופכים לאנרגיה. כתוצאה מבעירה כזו איכותית נוצר חום גבוה מאוד שמשמש לתהליך הפירוליזה של עץ אחר. בעתיד אולי נמצא דרך לנצל את החום שנוצר ונפלט לעוד שימושים, אבל עוד חזון למועד.

את הרעיון העתקתי משני סרטונים וכולי הערכה לממציא האלמוני:

כמובן שמטרתנו לשמור על הסביבה ולכן נשתמש בשאריות עצים וגזם שסובבים אותנו בכמויות, בלי לכרות עצים במיוחד למטרה זו. כמו כן נשתמש בחביות ישנות ולא מנוצלות. יש לקחת בחשבון שבהפעלה הראשונית, הצבע של החביות יישרף ויגרום לעשן וריח לא נעים למספר דקות.

אם המטרה היא לייצר פחם למנגל יש להקפיד להשתמש רק בעצי מאכל (הדרים, זית, תות…) בחבית הפנימית. אם המטרה היא לייצר ביוצ'אר לטיוב הקרקע, כל סוג עץ יתאים. יש להשתמש רק בעצים יבשים מאוד ובחתיכות שלא יעלו על קוטר של 5 ס"מ כדי להקל על התהליך.

מילה של זהירות:

את המתקן יש להפעיל רק בסביבה פתוחה ובטוחה לגמרי, הרחק מילדים והרחק מכל דבר דליק.
בזמן ההפעלה יש להבה גלויה וחום גבוה מאוד, עד כ-600 מעלות צלזיוס, למשך כמה שעות ולכן נדרשת זהירות רבה. הארובה גם היא מגיעה לטמפרטורות גבוהות מאוד, אל תתפתו להתקרב אליה עד התקררות מלאה.

מדידת חום החבית ללא בידוד

לפני כשנתיים בניתי לראשונה שולחן נגרות ראוי, עליו כתבתי בחלק א' ובחלק ב'.

למה נזכרתי לכתוב עליו שוב פתאום? ראשית, עם הזמן נוספו אביזרים חדשים והוחלפו אחרים. מחלק מהם אני מרוצה ומחלק פחות, אבל כל טעות היא בעיני הזדמנות ללמוד משהו. שנית, בזכות האפשרות לפרק את השולחן להובלה במכונית המשפחתית, יכולתי להציע לחברי מישאל מ"טול עדן" להיעזר בשולחן בעת הרצאה שנתן פול סלרס (paul sellers), נגר רב אמן וגורו של נגרות ידנית, בתל אביב.

אז הנה פול מקציע על השולחן שלי, בסטודיו קיבוץ גלויות, של חברי יאיר ואורי, בתל אביב:

אני מגלה וחווה מחדש את הסוקסציה של החיים, של האימהות, של יחסי הגומלין בינינו (בני ובנות המשפחה) ושלי בתוך כל הדבר המופלא הזה.
ישנם גילויים חדשים של מקורות עוצמה, אליהם אנחנו נמשכים ומגלים שכדאי לטפח אותם. החיים הולכים ומתפתחים.
הלידה הקלה והטובה ממשיכה לתת לי כח, ואני מגלה שעם הלידה גם נולד לי מצבור חדש של כוחות לתפקד. לא משנה כמה ימים ולילות אני לא ישנה טוב, בחמש וחצי בבוקר אני קמה כמו פנתרה ליום חדש.
המשפחה והמעגלים החברתיים ממשיכים לעטוף אותנו וזה מאוד מאוד משמח ותומך.

1. להתבונן ולפעול בהדדיות – התעוררנו ממנהרת הזמן של החודש הראשון, אני ממשיכה להתבונן בצמיחה של נינה, המוד התפעולי מבקש לנוח לרגע ואני מוצאת בתוך עצמי קריאה חזקה ליהנות ממה שאני עושה ולא רק להצליח לתפעל את נינה. זאת אומרת – אוקי, צריך להבין מה היא מסמנת, להניק, לחתל, לקלח, להרדים וזה וזה, אבל הלב שלי מבקש מפגש עמוק יותר עם הנשמה הגדולה בדמות ילדה קטנה, שהצטרפה אל חיי במין מהלך קסום וסוחף. אני צמאה לגלות את האופי שלה, את המתנות שלה, את הדרך שלה, את הצחוק שלה, את המוזיקה שהיא תביא עימה וגם את האתגרים שיעמדו בפניה, את השיעורים שהיא תלמד ואת המסע שנועד עבורה.
לפעמים אני מתבוננת בה ועדיין ועדיין לא מאמינה שהיא אשכרה גדלה בתוכי וממני יצאה לעולם הגדול, ואני מתבוננת על הפלא הפיזיולוגי הזה- איך היא ניזונה וגדלה ומתפתחת רק על ידי הנקה.

2. לקלוט ולאגור אנרגיה – סקין טו סקין. עור לעור. עדיין קריר (חודש מרץ), יש שמש לפעמים, יש גשם לפעמים, והגוזלית הקטנה צמודה אלינו עור לעור החל מהרגע הראשון לחייה. המון. המון המון. אני מרגישה שזה מזין לא רק אותה אלא גם אותנו. רבים השבחים בנושא העור לעור, לי באופן אישי לא היה צורך לקרוא אף מאמר מדעי בנושא.

דברים נוספים – אני ממיינת היטב, כמו קודם ואף יותר, את ספרי ההורות שאני קוראת. קולטת ואוגרת אנרגיה חיובית ומעוררת השראה בתוך עצמי. מושמעת מוזיקה כייפית ו/או מרחיבת נפש, שומרת על תנועת הגוף ומתייעצת עם קרובים שאני מעריכה את דרכם בעולם.

בנזוגי האדיר, השותף שלי במסע המופלא הזה, דואג בצורה מדהימה לכל ענייני הבית: נקיון, סידורים, כביסות, דואר, מיחזור וכו' וכו', ונותן לי את המרחב המתאים, הפנוי והנקי כדי שאוכל להבריא ולהתחזק.

3. להשיג תנובה – הפעם אני שמה לב במיוחד לתקשורת שנוצרת בין נינה לביני . מדברים, שרים, צוחקים, עושים תנועות ידיים בנסיון למקד את הראיה, משתטים וכל מה שכיף עם ילדים. התנובה היא התגובה.. והפרצופים שנינה עושה לנו בחזרה משמחים אותנו מאוד.

4. ליישם ויסות עצמי ולקבל משוב – החודש אני נפגשת עם העיקרון הזה באינסוף מקומות. למשל, כשבא לי לכווצ'עץ' אותה מרוב מתיקות – להתאפק, וכשאני לא מתאפקת- לראות איך היא מגיבה. .. וגם – האם אני מניקה כמו שצריך – מה הגוף שלי אומר? האם אני מזינה את עצמי כמו שצריך? מה קורה בכלל בתא המשפחתי – שגם אותו חשוב לי ולנו להמשיך ולטפח. שעות שינה, שיחות עם א/נשים מחוץ למשפחה, עבודה, כל אלה ועוד פועמים כל הזמן… קורים, חלקם מעצמם וחלקם מתוך יוזמה מודעת, ומקבלים משוב מהחיים החדשים שלנו.

איפהשהו בין החודש הראשון לחייה לבין החודש השני, אנחנו מבינים שיש לה ריפלוקס, וזה מחייב אותנו להתנהל איתה באופן שונה. להאכיל במנות קטנות, להניק במאונך, להחזיק במאונך לאחר האוכל לזמן ארוך, להוציא את הגרעפסים עד הסוף. אני מבינה שגרעפסים הם לא סימן לשובע ושבגלל שמומלץ להאכיל אותה במנות קטנות, ובגלל שהיא פולטת המון, אני צריכה להיות במעקב יותר צפוף סביב העליה שלה במשקל וסביב שמירה על קצב האכלה נכון כדי לא להעמיס עליה יותר מידי. אנחנו מקבלים זרקור על האטת הקצב וקשב לנינה.

מגלה / מבינה/ מרגישה שנינה מרגישה את מצב הרוח שלי בצורה מאוד חזקה ונקיה. היא בוכה אם אני לחוצה ומבסוטה ורגועה כשאני כזו, וזה מדרבן אותי לדאוג יותר לרווחה הנפשית והריגשית שלי.

5. שירותים ומשאבים מתחדשים – אני ממשיכה לקחת את הקפסולות שעשינו מהשילייה. אני שמה לב שבימים אני לא לוקחת, יש לי פחות אנרגיה פיזית, ואני גם יותר רגישה הורמונלית. בימים שאני כן לוקחת – אני הרבה יותר יציבה ומווסתת. זה ממשיך להפליא אותי כמה שזה פועל בצורה ברורה ובריאה עבורי גם בגוף וגם בנפש. זה גם ממשיך ומפליא אותי שהגוף שלי גידל את השיליה כדי להיות מסוגל להזין את נינה כשהייתה עוברית, ושעכשיו החלק הזה מזין גם אותי. וגם – המשפחה, המעגלים החברתיים, הקהילה, אמא ואבא שלי שהקשר איתם התחזק עוד יותר מאז הלידה.

6. לתכנן מדפוסים לפרטים – הסימנים של נינה לרעב/ עייפות/ אי נוחות וכו', ברורים ומוכרים לי יותר. זה אומר שהתגובה מהירה יותר שלי ומדוייקת יותר. עוד אין לה ממש סדר יום בגיל הזה, אבל יש תבנית כללית שמאפשרת לנו תכנון מראש של קניות, בישולים, כביסות ושינה.

7. לשלב ולא לבודד – המיטחברת (מיטת תינוקת שפתוחה בצד אחד וצמודה למיטה שלנו, כך שיש חיבור בין המיטות) עובדת נהדר בשבילנו. לרוב נינה בכלל ישנה איתנו, או בעיקר עלינו, אבל האפשרות לשים אותה צמוד וקרוב אלינו מאוד נוחה וגם משרה תחושה של רוגע וקירבה. כיוצאת לינה משותפת בקיבוץ, המושג הרווח היום של לינה משותפת עדיין מוזר לי אבל הכוונה ברורה. יש משהו מאוד נכון בעינינו בשילוב של בני המשפחה, בשיתוף, בביחד, אל מול ההפרדה והבידוד. מתוך זה כמובן שצריך לתת לכל חלק בשלם את מקומו להתפתחות האישית, הגופנית, הרגשית, הרוחנית, האינטלקטואלית, הנפשית וכו'. אבל זה כבר לפרקים הבאים…

מנשאים – החל מהחודש הראשון אנחנו מנסים למצוא את המנשא שיהיה נוח גם לה וגם לנו. משאירים אותה כמה שיותר צמודה אלינו. חום הגוף, דפיקות הלב, הנשימות, התנועה, השירים, יש משהו חזק ומרגיע בשילוב הקרוב הזה. יש מנשאים שנינה בכלל לא מסכימה לשבת בתוכם, ויש כרגע אחד או שניים שמאוד נוחים לה. אני לומדת שהמנשאים שממש מעגלים את הגוף כנראה לוחצים לה על הוושט וזה כואב לה בגלל הריפלוקס.

בחודש הראשון לאחר הלידה השתדלתי לא להתקרב למחשב ועכשיו (וגם התרחקתי מהנייד אני עושה צעד ראשון בלענות על מיילים ולחזור לעבודות שהיו לפני הלידה, אני מתרגלת לעולם החדש של ניהול עצמי בתוכו דברים שלפני הלידה היו מאוד זמינים וחופשיים עבורי, ועכשיו צריכים להיות מתוכננים ומחושבים, ולעמוד בפני אינסוף דברים לא צפויים. אני מתחילה בלקחת על עצמי משימות קטנות, או שאני מפרקת משימות גדולות להרבה חלקים קטנים כדי להצליח להוציא אותן לפועל בצורה הטובה ביותר.

8. פתרונות איטיים וקטנים– הכל עדיין משתנה, אני שמה לב כמה התזונה שלי משפיעה על נינה – גזים מתחילים להרעיד את קיומנו ואני מנסה לבודד ולא לשלב כל מיני מזונות כדי להקטין את ההשפעה שלהם על הבטן הרכה שלה. כל פעם מאכל אחר והקשבה לתגובה (כן, זה גם ויסות עצמי ומשוב..). מצד אחד הכל קורה כל כך מהר ומצד שני, במקביל, הכל קורה לאט לאט.

9. לגוון ולהעריך מגוון – חכמת ההמונים – אינטרנט, רופאים, יועצת הנקה, חברות

10. להשתמש בקצוות ולהעריך את השוליים – אני ממשיכה להקדיש זמן מסאז' קבוע לנינה , משתדלת לשמור שירים קבועים כשהיא הולכת לישון, וביחד בנזוגי ואני עושים עם נינה המוווון צחוקים. אני משתדלת לצאת איתה לטיולים בטבע, להתמלא בנשימות של אויר וירוק ופרחים ואור טבעי.

11. להשתמש בשינוי ולהגיב ביצירתיות – הבכי המתמשך מגלה לנו שנינה סובלת – מסתבר שיש לה ריפלוקס, זה מאלץ אותנו לשנות את ההתנהלות איתה, להשאיר אותה בתנוחה מאונכת לזמן ארוך לאחר האכילה, כשיש ימים אביבים אנחנו יוצאות לטיולים יפים בחוץ, וזה מאוד ממלא. החודש נינה הייתה קצת מצוננת, מה שאילץ אותי להישאר איתה בבית ולא להגיע להתכנסות מלאכות קדומות שהייתה לי מאוד חשובה (גילוי נאות – אני חלק מהצוות הפקה והשקעתי המון זמן ואנרגיה בעבודה לקראת ההתכנסות). זהו שיעור טוב וחשוב עבורי ומזכיר לי שלמרות שאני רוצה כבר עכשיו לשלב אותה בחיי, אני מחוייבת ומתמסרת לקשב מלא לצרכים שלה ולשילוב שלי בחייה. (טוב נו, גם העיקרון של לפעול בהדדיות מתלבש פה.. )

ועוד דבר – חלוקת השפע – אני שואבת חלב כדי לתגבר לנינה את ההנקות וכדי לעודד את ייצור החלב שלי. לא תמיד נינה אוכלת את כל מה ששאבתי ולכן הצטברו אצלנו כמה ליטרים של חלב קפוא. אני מרגישה זכות גדולה שאני יכולה לחלוק את עודפי החלב שיש לי עם אימהות וילדים אחרים שזקוקים לזה עכשיו. בחודש הראשון לחייה של נינה, אספנו וקיבלנו תרומות חלב עבורה ועכשיו, כשיש לנו שפע, זה תענוג להיות מסוגלת לתת בחזרה.

בנינו בריכת שחייה-שכשוך אקולוגית-טבעית-אורגנית בחצר הדום שלנו, איזו התרגשות ואיזה כיף! כנראה שמעיינות הארץ הקרירים לא ייזכו לראות אותי בתדירות גבוהה הקיץ, אני נשאר להתקרר בבית.

מה היא בריכת שחייה אקולוגית?

בגדול זו בריכה שמקיימת מערכת ביולוגית טבעית וכך שומרת על נקיון המים לאורך זמן וללא חומרים כימים או צריכת אנרגיה מיותרת. או במילים פשוטות: צמחים בתוך הבריכה מטהרים את המים. בנוסף, הבריכה שלנו אקולוגית במיוחד כי היא מקיימת עקרונות של שימושחוזר, אין בה אף לא גרם של בטון, וכי אנחנו שואפים לגדל בה צמחי בר ארצישראלים ולחזק את המערך האקולוגי האזורי הקיים.

הבריכה שלנו בסך הכל בת שלשה שבועות ברגע כתיבת שורות אלה, ובהתלהבות יתר החלטתי לכתוב את המדריך כאן לפני שהבריכה הספיקה להוכיח את עצמה מכל מני בחינות. מה גם שמלבד הבריכה הזו אין לי שום נסיון בתחום. קחו את דברי בערבון מוגבל.

המסורת המשפחתית במשפחתי משני הצדדים (שלי ושל זוגתי) היא לחגוג ימי הולדת עגולים של סבים וסבתות בחגיגות מיוחדות ומושקעות של סופי שבוע ארוכים עם כל ילדיהם ונכדיהם. בתוך המסורת הקצרה הזו התגבשה לה מסורת נוספת שכללה פעילות חברתית סביב שיא האירוע, ארוחת הערב של יום שישי – משחק חברה / קופסא בהכנה עצמית שסובב סביב סב/תת היומולדת. עם תכנון נכון זה אכן יכול להיות שיא האירוע, ולהשאר מזכרת אינטראקטיבית שניתן להמשיך לשחק בה עוד שנים רבות (עד 120 נהוג לומר). על הכנת המשחקים בדרך כלל אני אחראי, עם עזרה מכוונת משאר בני המשפחה, לפי הצורך.

כמובן שמשחקים אפשר להמציא המון, אבל רציתי לשתף אתכם בקו העיצוב, הייצור והגימור שהתפתח אצלי באמצעות ארבעת הדוגמאות שבאמתחתי, ומתוכם להגיש לכם מספר עקרונות עבודה שיקלו על כל התהליך במידה ותרצו לאמץ את הגישה.

רביעיות סבא מיכאל

את משחק הרבעיות אין אחד שלא מכיר, וזאת הסיבה שגם כל-כך קל ונגיש לבסס על המשחק הזה *מש-האק. הקטגוריות לרבעיות צריכות לעסוק בסב היומולדת, בחייו, תחביביו והרגליו. למצוא תמונות לכל הקלפים זה קצת מאתגר, אבל אפשרי. כנראה שתדרש עזרת המשפחה באיסוף התמונות, ואולי גם בכתיבת הקטגוריות. הקלפים הודפסו בשני צדדים על נייר עבה ונויילנו.

הקופסא מבחוץ – רבעיות סבא מיכאל

הקלפים בקןפסא – מנויילנים, בדופן הפנימית של הקופסא- ההוראות. לקלפים יש גם גב.

שבץ-נא-יונינה

עוד משחק מוכר יחסית, שבץ-נא, התייחס לחיבה של סבתא יומולדת למילים ולשפה. המשחק עצמו מוכר, גם כאן החוקים לא השתנו כלל. השינוי העיקרי היה בהגשה ובקלפים – כל בן משפחה קיבל על עצמו להצטלם עם שתיים מאותיות המשחק, ומתמונות אלו יצרנו את הקלפים, על כן החשיבות בשיתוף פעולה על-משפחתי נחוץ כאן מאוד. גם כאן הודפסו הקלפים משני הצדדים ונויילנו.

עטיפת הקופסא מבחוץ

הקלפים עצמם

צ'רטקוף מסביב לעולם

כאן רמת ההשקעה הכפילה את עצמה. מתנה משותפת ליומולדת 60 משותפת של סבא וסבתא הביאה אותי ליצירת משחק מושקע בהרבה מהקודמים. כמובן שעל המשחק לעסוק במשפחה, והתמה שנבחרה הייתה האובססיה המשפחתית בלהגיע לכל מקום על הפלנטה (תמה שאני חייב לציין שאני לא ממש משתף איתה פעולה אבל לגמרי רלוונטית בסיפור המשפחתי). בחיפושים מצאתי משחק של קודקוד שנקרא טיסה 501 שהתאים להיות משחק המקור, עליו התבססתי. עשיתי שינויים תוכניים רבים תוך כדי זהירות לא לפגוע במשחקיות המקורית. המפה הפכה מלהיות שטוחה לגלובוס תלת מימדי, הכרטיסים של האתרים כמובן שונו והכילו תמונות של בני המשפחה מכל העולם.

קופסת המשחק המקורי

קלף משחק לדוגמא

המפה המקורית של המשחק

הגלובוס שיהיה לוח המשחק החדש

הגלובוס מואר

הגלובוס עם הקופסא של שאר המשחק – והלוגו

הוראות המשחק מודבקות על אחד הדפנות של הקופסא (נראה קצת רע כי הקופסא כבר ראתה ימים טובים יותר)

חלק מהקלפים ומה שבמשחק המקורי הוא מגדל הפיקוח – כאן הוא חץ-רולטה שקוראים לו "תחושת בטן"

מלך הציפיקים

במשחק האחרון דווקא חיפשנו משהו שבו רמת ההפקה תוכל להשאר צנועה, אך שהמשחק יהיה מעולה, כיפי ומתאים למגוון גילאי הנכדים. זמן רב חיפשתי משחק שעליו נוכל להתבסס, עד שבמקרה, מצאתי בערימת משחקים של אחייני משחק שהיה עדיין ארוז, ומשך את תשומת ליבי. לא הכרתי את המשחק לפני, אך בקריאה מהירה של החוקים ישר הבנתי שהוא יהיה מעולה למשחק בקבוצות (מה שמאפשר למספר רב של משתתפים) ושהתוכן כמעט מנותק מתהליך המשחק.

למשחק קוראים "תירס חם" והרעיון הוא תחרות בין קבוצות אשר בזמן נתון צריכות להעלות כמה שיותר תשובות שנופלות לקטגוריה מסוימת, למשל שמות של צמחים בגינה, או יותר קשור לנושא – הרים שסבא טיפס עליהם, מאכלים שאמא אוהבת, או חברים מהגן של הבן. הניקוד מתקבל, שימו לב – רק על התשובות שהן ייחודיות לקבוצה, שלא אמרו אותם בשום קבוצה אחרת. אנחנו, כמובן, ביססנו את הקטגוריות על דברים שקשורים לסב היומולדת, והוא היה זה שצריך לשפוט האם משהו שנאמר נכון או לא.

כאמור המשחק היה מהנה וקליל, מה שנותן לו אצלי ניקוד גבוה במצעד המש-האקים, למרות ההשקעה הטכנית הצנועה יותר.

מלך הציפקים – פשוט – כרטיסים, טושים ולוחת מחיקים, שעון חול והוראות

החלק הקדמי של הכרטיסיות

הוראות המשחק – מתורגמות עבור המשחק הזה ספציפית

בונוס: משחק פאזל ליומולדת של חבר מהגן

זה אמנם לא משחק חברתי מושקע עם חוקים מסובכים, אבל רציתי להראות איך אפשר להכין גם דברים פשוטים מגניבים בשעה שעתיים. התמה המחברת היא מתנת יומולדת. כאן הענקנו מתנת יומולדת לחבר מהגן של הבן, פאזל של כלי עבודה (לא אני בחרתי את הנושא, אל תטעו). הפאזל עשוי משתי שכבות קרטון, התחתונה מלאה, והעליונה בצבע אחר ומתוכה חתוכים כלי העבודה עצמם. את כלי העבודה ציירתי ביד, אם כי אפשר גם להדפיס אם רוצים.

הפאזל שלם

הפאזל עם הקאטר מורם

אז במה כדאי להתחשב כשיוצרים *מש-האק?

כל מה שאני כותב כאן מגיע מהניסיון האישי שלי וההגיון ה(אני רוצה לקוות) בריא שלי. לא למדתי בצורה מקצועית עיצוב משחקים, אפילו לא קרוב. אבל אם בכל זאת בא לכם להתנסות בעניין אז כדאי לקרוא כדי שתדעו לפחות מה לא לעשות.

• משולש הזהב – תמה-משחקיות-עיצוב משחק: יש המון אלמנטים שישפיעו על ההנאה מהמשחק שלכם, ולמטה ניסיתי להעלות בדעתי כמה שיותר מהם. אבל היחס בין שלושה מהאלמנטים הללו הוא המדד העיקרי לאיכות המשחק.
  • משחקיות: בדרך כלל, אין לנו יכולת, זמן או רצון להמציא את המשחק לגמרי בעצמנו, ועדיף לנו בהרבה להתבסס על משחק קיים. עדיין, הבחירה אודות איזה משחק להתבסס עליו ביצירת המש-האק קשורה גם בתמה (סעיף הבא) אך יותר חשוב, במשחקיות של משחק המקור. השאלה שננסה לענות עליה כאן היא: עד כמה מהנה לשחק את המשחק המקורי? עד כמה יהנה קהל המשחקים הייעודי מהמשחק? (במקרה שלנו, קהל המשחקים הייעודי הוא המשפחה). אם המשחק טוב במצבו המקורי, אנחנו מבטיחים לעצמנו שהוא יהיה לפחות טוב כמוהו אם לא נשנה את החוקים יותר מדי. מבין ארבעת המשחקים שלעיל, מלך הציפקים היה המשחק עם המשחקיות הטובה ביותר, אחריו צרטקוף מסביב לעולם (גם כי גיל השחקנים שם היה מבוגר יותר, החלק השני של המשפחה), והשבץ-נא והרבעיות, בסה"כ משחקים נחמדים אבל יש מצב שהם קצת נדושים ואולי גם לא מרתקים מספיק את המבוגרים שבחבורה.
  • תמה – כשאין למשחק סיפור (כמו ברבעיות, כל קטגוריה הייתה עובדת שם) אז לא צריך לדאוג מהתאמת החלקים למאורע ואו לחתן/ית השמחה. אבל כיש תמה קשורה, כמו במשחק צ'רטקוף מסביב לעולם, לתחושתי זה מקפיץ את המשחק בכמה רמות. אסור שזה יבוא בחשבון על המשחקיות אבל זה חשוב בפני עצמו. לכן הכי טוב זה למצוא משחק מעולה שהסיפור שלו קרוב מספיק כדי שיהיה אפשר לשנות אותו, וזה יותר טוב ממשחק בינוני שמתחבר מעולה מבחינת התמה.
  • עיצוב משחק – המרכיב האחרון הוא איך המשחק ייראה. משחק מעולה עם סיפור אדיר ומתאים זה מדהים אבל אם הכל יהיה כתוב בכתב יד על דפים שחתכתי מהמחברת זה יראה קצת כמו פעולה לא מושקעת בתנועה. לוגו, עטיפות, עיצוב מחדש של לוח המשחק והכלים, כרטיסיות – כל אלו יקנו למשחק גימור שצועק "תשחקו בי שוב יום אחד". לא לשכוח שמדובר בסופו של דבר במתנה, מזכרת לאנשים שבדרך כלל יש להם הכל. מה שתמיד משמח זה מתנה מכל הלב. והמשחקים הללו בדיוק עונים להגדרה הזאת, לדעתי.

וכאמור – מספר מרכיבים נוספים שכדאי לחשוב עליהם, ביחס למשולש הזהב

• רב-גילאיות וכמות שחקנים – מה הפער האפשרי בין השחקן הצעיר ביותר לשחקן המבוגר ביותר? במיוחד אם המשחק אמור להיות משוחק במשפחה הרחבה. וגם – מה כמות השחקנים המינימלית שנדרשת? (בדרך כלל פחות בעיה) ומה עמות השחקנים המקסימלית שאפשרית? האם ניתן לשחק בקבוצות?
• פרסונליזציה – כאמור, בחרנו לייצר משחק כמזכרת וחגיגה של יומולדת לאדם מסוים. המשחק צריך לאפשר לאותו אדם לבוא לידי ביטוי במשחק. אם זה לא קורה, אין ממש טעם לכל המשחק הזה. במילים פשוט יותר, המטרה כאן היא לא סתם ערב חברה של אנשים שלא מכירים אחד את השני, אלא ערב הוקרה לאדם ספציפי שכולנו מכירים ולכן המשחק הזה עוסק בו בעיקר או בלבד.
• נגישות לייצור ויכולת הפקה – מצאו לכם בית דפוס מקומי שעושה גם עבודות קטנות, והשקיעו בהדפסת העטיפות, הכרטיסיות, לוח המשחק וכל מה שאפשר להדפיס. זה יעלה בהרבה את רמת המשחק. כמובן שאפשר גם לעבוד ידנית, ויש לזה את הקסם שלו. אני אישית מעדיף הדפסה. בנוסף, אם יש לכם נגישות למדפסת תלת מימד ואת היידע לייצר מודלים, תוכלו להוסיף כלי משחק מיוחדים ועוד הרבה אלמנטים נוספים.
• ייצור לעמידות – דאגו שהמשחק יישאר לשנים רבות – ניילנו או הדפיסו על נייר עמיד ועבה.
• זמן פנוי להשקעה – חשבו מראש כמה זמן יש לכם להשקיע בגזירות, הדבקות והכנות כך שתגיעו למאורע עם המשחק מוכן.
• רשימת מצאי – מה צריך להיות במשחק בדרך כלל – מרכיבים פיזיים:
  • לוח משחק ו/או כרטיסי משחק אם יש
  • כלי משחק אם יש, וזה כולל קוביה/יות אם צריך, ותוספות כמו שעון חול אם צריך למדוד תורות, ועוד.
  • לוגו ועיצוב כללי
  • הוראות משחק משוכתבות למש-האק שלכם.
  • קופסא שתחזיק את המשחק, וכדאי שתעוצב מחדש בשפה העיצובית שיצרתם. חשוב שהכל ייכנס בנוח לקופסא ושתהיה עמידה. קופסאות נעליים טובות או קופסאות של מכשירי חשמל קטנים מתאימות בדרך כלל לצורך זה.

זהו, פחות או יותר. ספרו בתגובות על המשחקים שיצרתם, בהשראת המאמר או לא. אשמח לקרוא! בהצלחה.

* מונח שהמצאתי כרגע, בעת כתיבת שורות אלו ומבוטא Mis-Hack, בהלחם של המילה "משחק" וHack, מונח שמגיע מעולם הסייבר, האקר הוא אדם שפורץ למחשבים ורשתות מחשבים)

כיצד ניתן לדאוג לכך שהחברה האנושית שלנו תמשיך לתפקד ולהתפתח מבלי לכלות את עצמה במקביל? לאיזה סוג של פיתוח וקדמה עלינו לשאוף? "קיימות חברתית" היא מונח המנסה להגדיר כיצד מערכת חברתית בריאה צריכה לתפקד, כך שהחברים בה יוכלו לספק את צרכיהם באופן המיטבי מבלי לפגוע באנשים אחרים בהווה או בעתיד.

ישנן הגדרות רבות ושונות לקיימות חברתית. על פי עיריית ונקובר אשר בקנדה, "קיימות חברתית" או "מערכת חברתית בריאה", מוגדרת כך:

"כדי שקהילה תוכל לתפקד ולהיות בת-קיימא, הצרכים הבסיסיים של תושביה צריכים להיות מסופקים. קהילה בת קיימא צריכה להיות מסוגלת לתחזק ולבנות עצמה על בסיס משאביה העצמיים ולהיות מסוגלת למנוע בעיות ולהתמודד איתן באופן מיטבי במידה והן מתעוררות."

הגדרה זו מתייחסת לשתי רמות של משאבים בקהילה הזמינים לביסוס קיימות חברתית: יכולות אינדיוודואליות (או "הון אנושי"), שמשמען המשאבים שהפרטים יכולים לתרום למען רווחתם ורווחת הקהילה בה הם לוקחים חלק, בינהם מיומנויות, ערכים ומנהיגות; ויכולת קהילתית שמשמעה הקשרים, הרשתות החברתיות והנורמות המקדמות עשייה המשפרת את איכות החיים.

הגדרה אחרת, מעט מפורטת יותר, פותחה כחלק מפרויקט באוסטרליה שהגדיר מדדים לקיימות חברתית: "קיימות חברתית מתרחשת כאשר תהליכים רשמיים ולא רשמיים, מערכות, מבנים ומערכות יחסים תומכים באופן פעיל ביכולתם של הדורות הבאים ליצור קהילות בריאות שנעים לחיות בהן. קהילות כאלו הן הוגנות, מגוונות, מחוברות ודמוקרטיות ומספקות איכות חיים טובה."

הגדרות אלו אמנם מסייעות להבין מהי קיימות חברתית, אך הן עושות שימוש במונחים ובאמירות שקשה ליישמם באופן מעשי. חסרה הגדרה שתהיה יותר מפורשת ופרקטית כדי שארגונים וקהילות יוכלו לאמץ אותה כשפה משותפת. שפה שתסייע להחליט כיצד עליהם לפעול על מנת לקדם קיימות חברתית. המענה לכך טמון ב"עקרונות הקיימות החברתית", עקרונות מנחים וברורים אשר יכולים להוות מעין גבולות מארגנים שיגדירו מהי ההתנהלות שתוביל לחברה מתפקדת ובריאה ומהי ההתנהלות שלא תאפשר זאת. עקרונות אלו אינם מכתיבים מהי תמונת העתיד אלא מספקים את המסגרת המארגנת שאותה כל ארגון, קהילה או חברה יכולים לפתח לאן שירצו. "עקרונות הקיימות החברתית" נועדו לעשות סדר ולסייע להבין באילו היבטים חברתיים אנו עלולים ליצור חסמים לסיפוק צרכים אנושיים.

צרכים אנושיים

לפני שנצלול לעקרונות הקיימות החברתית, בשלב ראשון חשוב שנבין מהם הצרכים האנושיים שלנו כאינדיוודואליים ולאחר מכן נוכל לבחון כיצד המערכת החברתית משפיעה על היכולת שלנו לספק אותם.

מקס ניף. מקור: ויקיפדיה

מקס ניף, כלכלן צ'יליאני, חקר את נושא הצרכים האנושיים שנים רבות. במאמר מכונן בו הציג את התיאוריה שלו, הציע ניף 9 צרכים שונים השווים בחשיבותם ומשותפים לכלל בני האנוש. הצרכים האוניברסליים על פי מקס ניף הם: קיום (אוכל ומים), הגנה, חיבה, הבנה, השתתפות, פנאי, יצירה, זהות וחופש. מסקנתו היתה כי ההבדל בין קבוצות חברתיות ובין אדם לאדם הוא לא בסוגי הצרכים, אלא באופן בו הצרכים מקבלים מענה – כלומר סיפוק אותם הצרכים הוא שונה. למשל, בתרבות אחת מענה לצורך ב'זהות' הוא באמצעות לבוש וסמלים נוספים, ובתרבות אחרת 'זהות' מסופקת באמצעות השתייכות לקבוצה דתית. להסתכלות מסוג זה יש יתרון, בבואנו למצוא כיצד לספק את צרכינו נוכל לחשוב ולמצוא פתרונות יצירתיים וחדשים שיוכלו להיות מותאמים למציאות הנוכחית. למשל, במקום לענות על הצורך של 'הבנה' (למידה) באמצעות קריאת ספרים שעולים כסף רב ואינם מתעדכנים, החלו להשתמש באינטרנט כמרחב לשיתוף ידע. ממש כמו אתר בידיים עצמו, ויקיפדיה, יוטיוב ועוד.

כיצד אנו מספקים את צרכינו? ברב המקרים יש לנו את היכולת לספק את צרכינו באופן עצמאי. אך לחברה שאליה אנו משתייכים יש גם חלק משמעותי בכך. בפועל, כוח מניע בחברה שלנו הוא סיפוק של צרכים. המערכת החברתית אליה אנו נולדים או בוחרים להשתייך היא כלי רב עוצמה לסיפוק צרכים אנושיים. במיוחד בעידן הנוכחי בו אנו נסמכים זה על זה באינספור דרכים, כך שכל פרט מסייע לנו בסיפוק צרכינו באופן אחר (למשל מורה, טבח, רופאה). כשאנחנו שואפים לחיים הטובים ביותר שאפשר לחיות עלינו להכיר בכך שאנו חלק ממערכת חברתית שלמה. עם זאת, המערכת הזו גם עלולה להיות מכשול של ממש לסיפוק צרכים אלו. כאשר נבחן בעיות חברתיות, לא נתבונן עוד על רמת הפרט וצרכיו, אלא נבחן תופעות של מערכת חברתית שלמה. מנקודת מבט זו ניתן לראות מהם הכשלים השיטתיים של המערכת, מה הקשר שלהם לבעיות החברתיות ולמצוא כיצד ניתן לטפל בהן.

עקרונות הקיימות החברתית

עקרונות הקיימות החברתית שנועדו לסייע לנו בדיוק בהסתכלות על המערכת וכשליה, פותחו לאחר עבודה מקיפה של ד"ר מרלינה מיסימר, בשיתוף עם פרופ' קארל הנריק רוברט ופרופ' יורן ברומן.

בעת עבודתם חיפשו החוקרים לנסח עקרונות אשר יהיו:

• חיוניים – יהוו את התנאים המינימליים אשר יבטיחו שהמערכת החברתית תתפקד, מבלי לכפות דרישות שאינן הכרחיות ולהימנע מאלמנטים שנויים במחלוקת;
• מספיקים – יוכלו להבטיח חברה בת-קיימא ויכסו את כל הכרוך בכך;
• כלליים – עקרונות היכולים להיות ברורים וברי יישום לכל קבלת החלטות בכל היקף, בכל תחום;
• קונקרטים – יוכלו לסייע בהנחיית דרכי פעולה ובפיתרון בעיות;
• נבדלים – כדי שיהיה קל לנתח ולנטר אותם.

העקרונות החברתיים מבוססים על השאלה מהם החסמים שהמערכת החברתית עלולה ליצור, אשר יש להימנע מהם כדי לאפשר למערכת לתפקד לאורך זמן. במילים אחרות, מה צריך להפסיק לעשות באופן שיטתי כדי להגיע לקיימות חברתית? מה עלינו לעשות כדי לא "להפריע" לאנשים לחתור למילוי הצרכים שלהם? העקרונות מנוסחים באופן זה בכדי לאפשר יצירתיות מירבית – ברגע שנקפיד על שימוש בעקרונות אלו בתכנון ובקבלת החלטות, נוכל ליצור מרחב והזדמנות לאנשים להשיג את צרכיהם באיזו דרך שהם יחפצו, ומשם נוכל להגדיל את הסיכויים של כולנו לשגשג ולפרוח. חשוב לציין שעקרונות אלו אינם מתייחסים למצב אוטופי בו כל אחד יוכל להשיג את צרכיו תמיד, אלא לשאלה מהם הגבולות האופטימליים של המערכת החברתית שלנו שיאפשרו לה לתפקד בהווה ולאורך זמן. כאמור העקרונות הללו פותחו כך שיוכלו להיות רלוונטיים לכל קבוצה חברתית, בין אם מדובר בחברה עסקית, עמותה, משרד ממשלתי או כל ארגון אחר, ובין אם מדובר במדינה שלמה.

ואלו הם העקרונות – בחברה אנושית בת קיימא אנשים אינם נתונים לחסמים ל:

• בריאות – לא לחשוף אנשים לתנאים אשר פוגעים בבריאות, פיזית, מנטלית או רגשית. למשל: תנאי העסקה מסוכנים
• השפעה – לא לפגוע באופן שיטתי ביכולתם של אנשים להשפיע על עיצובה של המערכת בה הם לוקחים חלק. למשל באמצעות דיכוי חופש הביטוי או התעלמות מדעות מסויימות
• מסוגלות להתפתח – לא לפגוע באופן שיטתי ביכולתו של אינדיוודואל או של קבוצה במערכת ללמוד ולהתפתח. לדוגמא: ארגון שלא מאפשר פיתוח מקצועי של עובדיו, בין אם במסגרת העבודה או בלימודים.
• שיוויון הזדמנויות (או בתירגום מילולי מדויק: אי-פניות) – לא להפלות באופן שיטתי, למשל אפליה על רקע גזע, מין, דת או כל מאפיין אחר.
• יצירת משמעות – לא למנוע מאנשים את האפשרות ליצור משמעות בעצמם או בשיתוף עם אחרים. מתייחס לסיבה בגינה אנו חלק מחברה או ארגון מסויימים. אנו נרצה להיות חלק מקבוצה חברתית או ארגון אשר ערכיהם אינם עומדים בסתירה לערכינו. לדוגמא: ארגון אשר מקדם מצוינות מקצועית ללא קשר לאיכות יחסי האנוש, כשערך זה חשוב לחלק מהעובדים בו.

עוד חשוב לציין כי העקרונות החברתיים הינם חלק מ"עקרונות הקיימות" שנועדו לספק הגדרה הוליסטית להיבטים החברתיים וגם להיבטים הסביבתיים שעלינו לקחת בחשבון כדי לעצור את ההתנהלות הלא מקיימת של החברה האנושית כיום.

ארגון או חברה אשר רוצים לראות כיצד הם משפיעים על מחזיקי העניין שלהם (עובדים, לקוחות, ספקים ועוד) יכולים להיעזר בעקרונות הקיימות החברתיים והסביבתיים כדי להבין לאן עליהם לשאוף, מה הם עושים כיום באופן שאינו מתיישב עם העקרונות, ולפתח תוכנית פעולה אשר תכלול את השלבים להטמעת העקרונות באופן שהוא כלכלי ואסטרטגי. ישנם ארגונים רבים שכבר הפנימו עקרונות אלו והפיקו מהם תועלות רבות, של חיסכון כלכלי, שימור עובדים, שיפור המוניטין, הובלת שוק ועוד. אם נצליח לאמץ עקרונות אלו בכל הרמות, מקומית, עסקית, ציבורית, לאומית, ועולמית, נוכל להבטיח את קיום החברה האנושית והמערכת האקולוגית היום ובעתיד.

מתלה מפתחות בכניסה לבית יכול לחסוך הרבה זמן בחיפוש אחריהם, ולכן לא ברור למה חיכיתי עד עכשיו כדי לסדר אחד כזה אצלי בבית. אבל שכראיתי את הפרויקט הקטן כהזדמנות ללמידה, זה מה שיצא.

בני החליט כי הוא רוצה להעניק לחברים שעוזבים לגור רחוק במתנה כלי עבודה. בלי הרבה שכנועים החלטנו לנסוע לשוק הפשפשים בחיפה ולראות מה יעלה המזל בתחום כלי העבודה הידניים. לאחר חיפושים ארוכים (שבהם הצטיידנו גם אנחנו ברכישות מעניינות) החלטנו כי נרכוש שני שופינים (זהים פחות או יותר, אחרי הכל מדובר בשני אחים קרובים בגיל) ונכין להם ידיות חדשות (בדרך כלל השופינים בשוק הפשפשים מגיעים ללא ידית).

הפעם החלטתי לעשות משהו קצת שונה. הסרטתי את כל התהליך וערכתי אותו כך שרובו יעבור בהילוך מהיר. נקודות מפנה חשובות בסרטון נשארו בקצב רגיל כדי שיהיה אפשר להבין מה בדיוק עשינו.

שופינים עגולים ללא ידיות

שופין אחד מוכן והשני נכין עכשיו

עם זאת, למרות הסרטון החלטתי לפרט את שלבי ההכנה כי יש לי תחושה שאולי סרטון כזה הוא נחמד אבל אפשר ללמוד ממנו ממש מעט על מה שהיה שם באמת.

שנה שעברה, כחלק מהניסיון להרחיב את מעגלי ההפצה של קורס הפרמקלצ'ר שלנו, כתבתי יומן פייסבוק בן חמישה חלקים שעסק בתשובות אישיות שונות לשאלה "מדוע אני מלמד פרמקלצ'ר". כדי שלא יילכו לאיבוד בנבכי הפייסבוק, וגם כדי שאולי אצליח לעניין אתכם בקורס, החלטתי לאגד את כל חמשת החלקים למאמר אחד בבידיים. הרי הוא כאן לפנינו.

חלק א' או: איך הכל התחיל?

נכתב ב-1.9.2016

את הפרמקלצ'ר הכרתי לראשונה בגיל 20, במהלך תפקיד ניהול מרכזי בתנועת הנוער בה עבדתי באותה תקופה. ריכזתי סמינר מדריכים שכולו הוקדש לחוץ וטבע. הסמינר סבל מיחסי ציבור גרועים בתוך התנועה, ואני הרגשתי שזה קשור בתחושה החמוצה של חוסר המשמעות העצמית של משתתפי הסמינר. חשבתי לעצמי שחסר תוכן שיעניק למשתתפים את תחושת השליחות שחווים בוגרי הקורסים האחרים, אלו שיועדו "לקבל קבוצת הדרכה".
– אבל איך יכול להיות?! קול אחר בי התעורר. הרי מתחולל משבר סביבתי חמור ורחב היקף (את זה כבר ידעתי, אם כי ראיתי רק את קצה הקרחון – משהו כמו חורבאוזון-קרחוניםנמסים-פסולתבים-דליפותנפט-זיהוםאוויר כזה)!
– אבל אסף, תקשיב (הקול הראשון חזר), אמנם הסמינר עוסק בחוץ וטבע, אבל המשבר הסביבתי הזה שאתה מנפנף בו – הם לא מתעסקים בו בכלל. אבל בכלל. איך אומרים, במילים שלהם – הם רק "דופקי בזנ"טים ומכיני כתובות אש".
– אם כך, זאת התשובה! צריך להפסיק לקבור את הראש בחול ולהתעמת עם המציאות הכואבת. וזה שלוש ציפורים במכה אחת! (הקול השני התלהב פתאום) גם הסמינר יהיה משמעותי יותר, מה שישנה את יחסי הציבור שלו, גם נלמד ונחקור את המשבר הסביבתי, וגם נכשיר את המשתתפים בקורס למשימה הקשה בהתמודדות עם המשבר, סיבותיו ותוצאותיו.

חלק ב' או: קקי כמשל לחיים

נכתב ב-2.9.2016

"ואתה יוצא גם בגשם לעשות קקי בחוץ?"
"כן."

* * *

השירותים באדמאמא מבחוץ

היו אלה הימים העליזים של הקומונה. משוחררים מעול הצבא וחוגגים את כל התום, הגענו לוילה ענקית בבאר-יעקב, שהייתה פשוט מקום טוב באמצע עם תחנת רכבת. היו שכראו לנו הקומונה האנרכיסטית בבאר-יעקב, ואלו שהכירו אותנו בתור קבוצת freeall, שהיה פשוט שם הדומיין של אתר האינטרנט של הקבוצה, לימים האתר האמיתי הראשון שבניתי, בימים שלפני הוויקס והפייסבוק.

והנה, תוך שאני מדשדש בצעדי הראשונים בעולם הפרמקלצ'ר, אחד הספרים הראשונים שהתגלגלו לידיי היה זבלאנושי, מאת ג'וזף ג'נקינס. למי שלא מכיר, אחרי הספר הזה, ולפחות לזמן מה, מטרת החיים הופכת להיות איך לא להוריד את המים בשירותים (או במילותיו של ג'נקינס – איך לא לחרבן במי השתייה). והנה, הקומונה, כמרחב המאפשר שהיא הייתה עבורנו, התהוותה כמגרש המשחקים הפיזי-סוציאלי-רוחני הכי טוב שיכולנו לבקש לעצמנו בימים ההם (היו גם דברים מרנינים פחות בחיי הקבוצה, אבל כאן באנו לדבר על פוטנציאל הקקי, אז נצמד לסיפור).

אז יצאנו לחצר עם חבית שמצאנו זרוקה ליד הרכבת, כמה עצים, סדין להסתרה ומברגה, ותוך יום השירותים עמדו בחצר במלוא תפארתם. היו גם ערוגות חומוס בשיטת התיחוח הכפול, ואולי עוד כל מני (הקומונה באותם הימים מזכירה לי את הסצינה ממועדון קרב, בה רואים את הבית המתפורר של החבר'ס רוטט מחיים, מכירים?). אבל השירותים היו גאוות החצר, המוניומנט הפאלי שקירב את בני הבית – לפחות את אלו שהשתמשו בהם – צעד אחד הרחק מתרבות הצריכה.
אם להודות על האמת, השירותים היו שירותי בור לא מנוקזים מספיק ובמזל לא הפכו להיות מפגע תברואתי. אבל הם היו השירותים שלנו.

מאז, כעשר שנים עברו. אבל שירותי הקומפוסט נשארו איתי לאורך כל הדרך, גם כשכל שאר הסממנים דהו – בגבעת אולגה צמחו להם הרים של קקי מתחת לגזם דשא קצוץ שאספתי מחצרות קרובים, ולמרות שגרנו בבית פינתי עם תחנת אוטובוס צמודה, לאף אחד שלא היה ממכרי לא היה מושג מה יש מאחורי ההר; באדמאמא, אי שם בניר משה, בירת שירותי הקומפוסט של הנגב, עוד השכלנו לבנות, לשפץ, לרוקן ולנקות שירותי קומפוסט למכביר; בכליל, שבה גם אם הייתי משתוקק לשירותים עם מים זורמים, פשוט לא היה; ואפילו בטבעון העירונית-למחצה, בבתים שכורים ועם חדרי אמבטיה/מקלחת מאתגרים – אני מחזיק בשירותי דלי ומפנה יום ביומו לערימת הקומפוסט.

* * *

במבט לאחור, שירותי הקומפוסט כבר הפכו להיות חלק מחיי, הרבה מעבר להחלטה עקרונית וערכית. אני פשוט לא יכול לדמיין את עצמי חי בביתי שלי אחרת. וכשאני בבית הספר מוריד את המים – חלק מהמוח שלי, ובכל פעם מחדש, מופתע מהרעש המוזר של המפל הגועש.

השירותים באדמאמא – https://www.bayadaim.org.il/4J
השירותים המאתגרים בטבעון – https://www.bayadaim.org.il/Ap

חלק ג' או: הסתמכות עצמית – הגישה השפויה היחידה לחיים בתקופתנו

נכתב ב-13.9.2016

לתחושה שכבר אין על מי לסמוך למעלה כבר אי אפשר להתכחש. ואני לא מתכוון על אבינו שבשמיים. נראה בשנים האחרונות, מקבלי ההחלטות שהכתרנו כמלכים, התגלו באוזלת ידם במקרה טוב ובנבלותם במקרה הממוצע. מדי יום התחושה הזו מקבלת חיזוקים חדשים, שלא לומר מדי כמה שעות. וזה חוצה את כל רמות השלטון – עם כמה שאני מתעב את הריקבון האנושי בצמרת השלטון, גם השלטון המקומי, שהיה אפשר לחשוב שיהיה קשוב לתושביו (הרי ילדיהם לומדים באותם בתי ספר והם חולקים את אותם חניות ומתנ"סים) מסריח מהראש. ייתכן שהתחושה הזו מתחזקת בזכות כוחה של רשת האינטרנט להציף את כל החרא מהר מאוד, מה שאומר שמאז ומעולם היה חרא, פשוט לא ידענו עליו. כך או כך, התחושה הזו מביאה עימה חוסר אונים חזק, שלאורך זמן פשוט מובילה לאפתיות.

זה אולי נשמע תמים וילדותי אבל הבעיה היא שאנחנו תלויים במערכת. אותה מערכת שלה אנו חבים את רמת החיים המידית שלנו (חשמל, כבישים, מערכת פיננסית שאנשים מאמינים לה, וכו') היא זאת שראשה מסריח. זאת ללא ספק התמכרות. זאת אומרת, אנחנו יודעים שזה חרא, שזה לא טוב לנו, אבל אנחנו לא יכולים להפסיק. להפך, אנחנו מבקשים כל הזמן עוד, כי אנחנו לא יכולים לדמיין את עצמנו בלי זה.

* * *

פרמקלצ'ר מתחילת דרכה הייתה פרקטיקה שהעצימה את מה ש*אנחנו יכולים לעשות כדי לשנות את המצב לטובה* על פני מחאה על *מה שלא בסדר ואנחנו מחכים שמישהו שם למעלה יחליט לתקן". במשקפיים פוליטיות, כשהכרתי את הפרמקלצ'ר פתאום הבנתי במלוא מובן המילה את המושג "אנרכיזם של סגנון חיים" (לקריאה נוספת – הערך "אנרכיזם" בוויקיפדיה). למשל, תראו את זה (מתוך הערך):

"המינוח "אנרכיזם של סגנון חיים" משמש היום לתיאור עמדות שמתרכזות יותר בשינוי ההתנהגות האישית, ופחות בארגון מחדש של החברה וביטול החברה המעמדית.

לרוב, אלו שמגדירים את עצמם כאנרכיסטים של סגנון חיים טוענים שאינם מתנגדים למאבק לשינוי הסדר החברתי, דוחים את ההבדלה בין התנהגות אישית והתנהגות מעמדית וטוענים שהדרך הטובה ביותר למימוש והשגת האנרכיזם היא להתחיל כבר היום להתנהג כאנרכיסט, על ידי התנתקות ככל הניתן ממוסדות מדינה ומוסדות היררכיים וקפיטליסטיים ויצירת קהילות, מרכזים חברתיים, ארגונים ועסקים על פי עקרונות אנרכיסטים."

אם זה לא מתאר את היומיום של איש הפרמקלצ'ר, כמו שהוא מתואר בספרות מיומה הראשון, ועד ערימות סרטוני היוטיוב והמאמרים שמפוזרים ברחבי האינטרנט היום, אז אני לא יודע מה כן.

* * *

הסתמכות עצמית וקהילתית ברוח הפרמקלצ'ר היא אולי התשובה היחידה לתחושת חוסר האונים שהצלחתי לסמוך עליה במשך רוב חיי הבוגרים. יש כאלו שהגישה הזו נראית להם לא פרקטית, כיוון שהיא אולי משפיעה על בודדים בצורה עמוקה אבל בשביל שינוי צריך מסה קריטית. אני טוען שדווקא בגלל זה הפרמקלצ'ר היא הגישה הפרקטית מכולן. זו היא הדרך המצטברת היחידה, קורס אחר קורס אחר קורס, שיש לה סיכוי להצטבר למסה קריטית. בכל מקרה, לחכות שמישהו למעלה יחליט שבא לו להפריד לי את הפסולת האורגנית (לצורך הדוגמא) זה אבסודר. אני יכול (וצריך!) להפריד אותה בעצמי, עם משפחתי ושכניי.

קורס אחר קורס אחר קורס.
הסתמכות עצמית – הגישה השפויה היחידה לחיים בתקופתנו.

נ.ב. – תמונת אילסטורציה, כדי שנסיים עם חיוך

חלק ד' או: מה תרצו שיהיה כתוב על המצבה שלכם?

נכתב ב-26.9.2016

אני לא זוכר מתי ואיפה, אולי איזה קורס הדרכה או סמינר שהשתתפתי בו (יזכירו לי מי שיצלצל להם פעמון). המדריך (ואולי זה הייתי אני?) מבקש מכל משתתף לדמיין מה המשפחה, החברים והעולם, יחליטו לכתוב על המצבה שלו.

לימים הבנתי שמצבה היא לא אחד מן הדברים שאני מעוניין להשאיר אחרי. אני רוצה להשאיר בטחונות מסוגים שונים לילדיי ולמשפחתי, אני רוצה להשאיר אחרי שמחה ואושר רבים יותר בעולם, אני רוצה להשאיר ביוספירה וחברה אנושית טובות יותר אלו שהיו כשהגעתי אליהן.
למען האמת, המצבה היא אינה קשורה כלל וכלל למת עצמו, אלא לדרך שבה העולם האישי והציבורי רוצים שיזכרו את פועלו של המת.

כשהתחלתי לעשות את דרכי בעולם הפרמקלצ'ר, חומת הידיעות שלי על המציאות הלכה ואיבדה לבנים יום אחר יום. בתי קברות תמיד נראו לי רעיון שגוי, אך לקח לי הרבה זמן להבין מה בדיוק לא מסתדר לי. עם הפרמקלצ'ר הגיעה התובנה – בתי קברות מנתקים אותנו ממעגל החיים והמוות. המתים נחנטים ונערמים זה על זה, במלוא המובן. בתי קברות (או שמא צריך שם אחר לזה?) צריכים להיות המקומות הפוריים ביותר, לא מדבריות השיש (והדשא במקרה הטוב) שהם עכשיו.
אותי יקברו בתוך שק של קומפוסט מחובק עם שתיל של עץ חרוב.

* * *

ביל מוליסון, 1928-2016

שלשום (יום שבת, 24.9) נפטר ביל מוליסון, מי שהגה, דמיין, התניע ודחף את תנועת הפרמקלצ'ר בארבעים השנים האחרונות*. אני מעולם לא פגשתי את ביל באופן אישי. ההכרות שלי איתו מתקיימת (עדיין) במרחב הוירטואלי והמקצועי (דרך סרטונים, קורסים מצולמים וספרים שכתב). לכל הדעות, ביל היה איש מחוספס, ישיר וקשה עורף, ויש שיאמרו שהמעטתי לתאר. אולי אפילו יהיו שיציצו בצילומי וידאו מקורסים אחרונים שלימד בהם, וישאלו את עצמם היכן הכריזמה ושאר המעלות הנדרשות לאדם כדי להניע תנועה עולמית כמו שהניע.
אך בסופו של יום, ביל הוא כנראה בדיוק מה שהעולם הזה היה צריך כדי להוביל את המהפכה השקטה של הפרמקלצ'ר.

אני לא יודע מה יכתבו על המצבה של ביל (אם החליט להקבר או שהחליטו בשבילו). אולי היא תהיה משיש, אולי היא תכתב על שלט קטן ליד עץ שאהב. אבל הצוואה שלו עושה דרכה לאנשי פרמקלצ'ר בכל העולם.
יהיה זכרו צומח ומשגשג.

מתוך קבוצת הפייסבוק שקמה לזכרו In memory of Bill Mollison:

"Word has come through as a message from Bill's family that "He wanted everyone to plant a tree when he passed." If you decide to do that, please spread this hashtag to accompany any photos of you or your friends planting your tree #PlantedforBill

לסיכום, ציטוט אחד של ביל שאני מאוד אוהב (למרות שלעיתים נראה שכל משפט שני שלו ראוי לציטוט):

“Sitting at our back doorsteps, all we need to live a good life lies around us. Sun, wind, people, buildings, stones, sea, birds and plants surround us. Cooperation with all these things brings harmony, opposition to them brings disaster and chaos.”

* – הוא, כמובן, היה חלק מדואט עם דיוויד הולמגרן, תלמידו ועמיתו, אך מכיוון שדיוויד עוד כאן איתנו ובתקווה לשנים רבות, השמטתי אותו מפסאדו-הספד זה. דיוויד יסלח לי.

* * *

להתראות ביל,
מבטיח לפחות להשתדל.

חלק ה' או: אומרים שיהיה פה שמח אחרי שאלך

נכתב ב-13.10.2016

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי, והכל היה פשוט נפלא עד שהגעתי.
יכול להיות שזה נגמר?

כאמור, גדלתי בתנועת הנוער, על ברכי הציונות הסוצאליסטית (נגיד). השיח הערכי, ולכן גם השיח הפנימי שלי, היה אפוף רוב הזמן בתקומה ומרד – ממחנות קיץ ששחזרו את תקופת הפלמ"ח ועד הנאום של גלעד בבצו'ק במטבח המשותף בדז'לנה 34, וורשה במסע לפולין ב-98. עד אותו היום, בערך באמצע המסע, חייתי בתחושת החמצה רומנטית, שכנראה היא בלתי נפרדת מהערגה לטוהר וליופי של החלוצים הקדושים של הדור ההוא.

המילים שפילחו את הקור של החורף הפולני התערבבו עם שביבי תובנות שהצטברו בי שנים (והגוף שלי זוכר את אותה הצמרמורת שעברה בי באותו הרגע), ובערך בבת אחת הבנתי. משהו פשוט, אבל שלא יכולתי להבין בדרך אחרת – המלחמה לא מפסיקה לעולם, היא רק משנה צורה, מקבלת פנים חדשות.

התובנה הזו לא הפכה אצלי לפסימיות או לעצב. להפך, עד כמה שזה אירוני, המחשבה הזו הפכה אצלי לתקווה שיש עוד דברים גדולים וטהורים לעשות, שתחושת המשמעות הקולקטיבית, להיות חלק ממשהו גדול ונכון, אינה תלויה בזמן.

חזרתי הבייתה מאותו מסע עם חוויות רבות אך עם מחשבה אחת בלבד שניקרה לי את המוח והלב בו זמנית – אם המלחמה רק משנה צורה, איזו צורה היא תלבש מולי (רציתי לומר "מול הדור שלי" אבל לא רציתי לגרור את כולכם למלחמה שלא ביקשתם, אז לא אמרתי), מה העוול הגדול שנדרש לתקן? מה יהיה אופיו של המרד שלנו? מול אלו כוחות נעמוד? איך יישמע הנאום ב"מסע לפולין" שלנו?

אמרו שפעם היה כאן חלום נהדר. אבל כשבאתי לראות לא מצאתי שום דבר.
יכול להיות שזה נגמר?

* * *

(נאומה של מיה, מתוך The Fifth Sacred Thing, מאת סטארהוק, 1993) – שנת 2048, סן-פרנסיסקו.

"התמזל מזלנו וזכינו לשני עשורים לבנייה מחדש של הפינה שלנו בעולם, לחיים על פי אמונתנו. היום הוא יום השנה העשרים למרד. התבקשתי לספר לכם את הסיפור אודות Las Cuatro Viejas, ארבעת הזקנות שהציתו את המהפכה בשנת 28 כשהסדרנים ביטלו את הבחירות והכריזו על משטר צבאי.
ברחוב שאטוול, למרגלות גבעה זו, חיה אישה, מריה אלנה גומז גרסיה, שסבתה גידלה עצי פרי בחצר האחורית מגרעיני אפרסקים ואבוקדו, ושמרה את זרעי העגבניות שלה. כשכוחות הסדרנים התרכזו למטה בחצי האי, מחרימים את כל מצבורי המזון, ואנחנו התווכחו ביננו מה המעשה שנכון לעשות וניסינו לאזור אומץ לעשותו, מריה התאספה ביחד עם שכנותיה, אליס בלאק, לילי פונג וגרטה ג'ן מרגוליס, ארבע נשים זקנות שאין להם שום דבר להפסיד. בבוקר הראשון באוגוסט, הן צעדו החוצה לעת שחר עם מקושים על כתפיהן, ישר לאמצע רחוב ארמי, וכל התנועה עצרה, עד כמה שהיו עדיין אנשים שיכלו להרשות לעצמם לנהוג ברכב.
חלק מהם צפצפו בצופריהם, חלק צעקו איומים, אך כשמריה הרימה את המקוש מעל לראשה, השתרר שקט שהרגיש כמו שאיפה גדולה, משותפת. אז היא נתנה למקוש לנחות בקול עמום שהרעיד את הרחוב, וארבעת הנשים הזקנות החלו לחפור.

הן תלשו את המדרכה, מכה אחר מכה, ומלאו את החורים בקומפוסט משק שנשאה גרטה, וזרעו בהם זרעים. עד אז קהל התאסף, השמועה נפוצה ברחובות, וכולנו מיהרנו מבתינו לעזור להם, נושאים כלים או רק את ידינו החשופות, להוטים לבנות משהו חדש. ורבים מאיתנו בוכים, בשמחה או בפחד, בשטף דמעות רב כל-כך שהספיק על מנת להרוות את הזרעים.
אך אליס הרימה את ידה, וקראה בקול רם. "שלא תעזו לבכות", היא ציוותה. "זה הוא לא הזמן לבכות. זה הזמן לשמוח ולהלל את האדמה, כיוון שהיום זרענו את החופש שלנו!"

אז הצטרפנו אליהן, קורעים את הרחובות בעוד המכוניות מסתובבות ומתרחקות מאיתנו, עורמים מחסומים על הכבישים המהירים, שוברים את הדלתות למחסנים המבורחים. ואלו שתמכו בסדרנים ברחו דרומה עם כל הדברים הטובים שיכלו לגנוב. ואנו שנשארנו זרענו זרעים, ושמרנו על מקורות המים שלנו בעמקים ובהרים, והסדרנים נסוגו בכוונה להרעיבנו.

ואיך שהיינו רעבים… רעבים מאוד, תקופה ארוכה בעוד שהמתנו לזרעים שיצמחו והתפללנו לגשם, ורקדנו לגשם שיבוא. זאת הייתה עונה יבשה ארוכה מהרגיל. אך אנו נשבענו להאכיל אחד את ילדי השני קודם, עם מעט האוכל שהיה לנו, ולחלוק את המשאבים שנותרו לנו. וכך האוכל שחלקנו אחת עם השני הפך קדוש עבורנו, והמים והאוויר והאדמה הפכו קדושים.

כשמשהו קדוש, אי אפשר לקנותו בכסף, אי אפשר למוכרו. לא ניתן לכמתו למחיר, ושום דבר שעשוי לפגוע בו אינו ראוי לעשותו. מה שקדוש הופך להיות המידה דרכו הכל נשפט. וזוהי המידה שלנו, והשבועה שלנו לגשם מעניק-החיים: לא נחיה כמשחיתים אלא כמרפאים.

זכרו את הסיפור. זכרו שמעשה אחד יכול לשנות את העולם. כשאתה הופך את האדמה הלחה, מחזיר שאריותך למחזורי הפירוק, ומניח את זרעך בתלם, זכור שאתה זורע את החופש שלך בשתי ידייך.
שלא נדע רעב! Que Nunca Tengamos Hambre!"
"שלא נדע צמא! Que Nunca Tengamos Sed!", קולות הקהל הריעו יחד במקהלה."

* * *

הנאום הנ"ל תורגם על ידי מאנגלית, מתוך הספר The Fifth Sacred Thing של סטארהוק, שנכתב ב-1993. אותי הוא הביא לדמעות, ממליץ גם לכם לקרוא או לשמוע אותו בשפת המקור (אנגלית) ויש גם ספר אודיו.

בקפיצה חדה, אך ממש לא נטולת הקשר, אני משתף כאן סרטון-מצגת שעוסק במצב העולם במשקפיים פרמקלצ'ריסטיות, ומה היא, לדעתי, מלחמת הדור שלנו, מה העוול שהפרמקלצ'ר נדרשת לתקן. הסרטון הוכן עבור אתר הלמידה המקוונת של הקורס, וסרטונים דומים מלווים פתיחת וסגירת כל מפגש במהלך הקורס, לפי הנושא של המפגש. אז על הדרך זאת גם הזמנה להתרשמות מהקורס ומתכניו.

הכתיבה ב"בידיים" מביאה לתיבת הדואר האלקטרוני בדרך כלל הודעות מערכת על תגובות לפוסטים (השיאן הוא "מדריך לאינסטלטור בעל כורחו", 132 תגובות), אך גם פניות ישירות ובהן שאלות דומות.

יום אחד הגיעה הודעה אחרת, שכותרתו "כלי עבודה ותיקים למסירה", וצורפה אליו תמונה של שתי מקדחות ידניות. אחת המקדחות הייתה ברשימת הכלים הידניים שצריך לחפש, והשנייה – לא פחות מעניינת. התברר שיעל גרה במרחק רכיבת אופניים ממני, ובאותו ערב כבר ניסיתי לפרק ולבדוק איך להשמיש את הכלים. אז לפני הכל – תודה גדולה ליעל.

אחרי ההקדמה, ניגש לעניין – הנה שתי המקדחות של יעל, לפני הפירוק והשיפוץ. בואו נחקור אותן ונראה מה עשו סבינו לפני שהיו מקדחות ומברגות חשמליות.

כדי לנסות להבין איך קראו לכלים האלה בעברית, נעזרתי בחוברת "לוחות כלי עבודה" מאת יהודה פרידמן משנת 1968, שהועלתה לרשת. השמות באנגלית מובאים לנוחות מי שרוצה למצוא חומר נוסף ברשת או לקנות משהו באיביי.

אז אחרי שולחן האבירים המגניב שבנינו למועדון של החבר'ה הכי מגניבים בבי"ס, ובסוף דיונים ארוכים – החלטנו שהפרויקט הבא יהיה (תופים בבקשה…) שולחן הוקי למועדון! כזה שכל מי שיראה ישר יפתחו לו העיניים והוא ירוץ לשולחן ויתחיל לקפוץ ולהתלהב ולרצות לשחק עד שאין לו כוח לעמוד.

החלטנו לוותר על מפוח אוויר DIY כי זה עושה המון רעש וצורך חשמל וכאלו, והחלטנו להשאר עם שולחן פורמייקה שעליו תחליק הדיסקית, פשוט מכוח הזרוע. הסיפור התחיל במחסן קטן ומאובק בקצה האודיטוריום של בית הספר, שם מצאנו (כי ידעתי עליהם מראש) לוחות MDF בגודל מלא (2.40 על 1.20) מצופים בצד אחד בפורמייקה לבנה וחלקה, וכבדים בטירוף. הם עמדו להיזרק לפח. אז סחבנו אותם במאמץ עילאי עד לסדנא.

חשוב לומר: הייתה לנו תכנית כללית אבל הרבה מההחלטות נעשו תוך כדי כמו כל פרויקט מאולתר אחר.

כפי שכבר קראתם במדריכים הקודמים, ישנם שיטות הידרופוניקה שונות ומשונות. במדריך זה המתאים מאוד למגדלים מתחילים, נבנה עציץ הידרופוני בשיטת מים עמוקים עם קלקר צף. בשונה משיטת הדליים ההידרופונים האהובה עלי כל כך שבה הצמחים קבועים במקומם על המכסה, בגידול זה הצמחים צפים ולכן נמצאים כל הזמן בתוך המים. כמו כן קל לראות שחסרים מים כי הקלקר המחזיק את הצמחים פשוט יורד למטה, וכך הוא משמש גם כמעין מדיד גובה. אז הכינו את הציוד וכלי העבודה שלכם, לא תאמינו כמה זה פשוט. את כל הציוד תוכלו למצוא בטמבוריה רצינית, נסו להשיג קלקר כמה שיותר עבה וצפוף (3 ס"מ לפחות כדי שלא ישבר יותר מידי מהר.